פגשתי את נגה הכהן בירושלים. הפעם היא לא הייתה מוקפת בילדים שאינם שלה. בעבר גרו בבית הילד בגילה, שם דאגו לילדים רבים מלבד ילדיהם. לא. הם גם לא בנחושה. הם בכפר אדומים. כפר אדומים? כן, היא הנהנה בסיפוק. תבואו.
יעל לא רצתה. העיר מצאה חן בעיניה. כעת גם גרנו בקטמון הישנה. עזבנו את דירתנו במקור ברוך. השכרנו ושכרנו. ומצאנו מקום נחמד. אבל למחרת אותו יום שבו סיפרתי לה על המפגש שלי עם נגה היא אמרה לי: חלמתי חלום. כפר אדומים. בוא ניסע לראות.
קבענו עם זאב ונגה ובאנו. קרוון. ליד עוד קרוונים. אבל גם יישוב היה שם. בנוי ומסודר. היה חורף, כך שהחום עוד לא העיק, והיה נוף לכל קצות העין. אני מכיר יישובים קטנים. הייתי ברבים. אבל איך שנכנסנו לכפר אדומים הרגשתי אחרת. הבטן שלי לא הסתובבה בפנים. הרגשתי נורמל. כמו בעיר. כמו שכונה בעיר. דתיים, חילונים, מבוגרים, צעירים, אפשר לנשום. נרשמנו ליישוב. אבל לא היו קרוונים פנויים. יכולנו לשכור, אבל רק דירה קטנה, ולא היה בה מקום לרהיטים ולנו ביחד.
בכל התקופה הזו אנשים נרצחו. התפוצצו. פעם באוטובוס, פעם בירי, הסכמי אוסלו. המעבר אל מעבר לקו הירוק לא הדאיג אותי. כפר אדומים קרוב מאוד לירושלים, וחוץ מזה, זו הייתה הדרך היחידה היעילה להתנגד. חברים שלי עברו ליישוב מעבר לקו הירוק. היא רופאה, הוא אקדמאי. היא אמרה לי: "זו הדרך היחידה שלנו למחות. אני לא יכולה לסבול את זה."
אני זוכר את היום: עמדתי עם כמה אנשים מול מחנה יהודה ודיברנו על ראש הממשלה, רבין, ועל כך שהוא פיטר את היועץ המשפטי לממשלה משום שזה סירב לייצג את דרעי בערעור שהוא הגיש לבית המשפט העליון. בתגובה, רבין פיטר את היועץ המשפטי לממשלה, ירושת ממשלת שמיר, ומינה איש מטעמו. עמדנו שם והסתכלנו אחד בשני ולא ידענו היכן אנחנו חיים. הרי היה ברור שדרעי גנב. אבל רבין היה זקוק לו בשביל הסכמי אוסלו. ורבין עקף את היועץ המשפטי לממשלה ופנה בעצמו, כראש ממשלה, לבג"ץ, במכתב. היה אז ניכור גדול. ופיגועים. היו לי ילדים, ולא ידעתי אם אראה אותם שוב בסוף היום.
ואז רבין נרצח.
חזרנו מהדירה ששכרנו אל הדירה שלנו במקור ברוך. בעל הבית השתגע והעלה את השכירות באופן מטורף. אבל הפעם כבר היה פחות קשה שם. הסתכלתי מסביב וראיתי פליטי המאה העשרים. זו הייתה החברה החרדית שם. אנשים שלא עמדו בלחץ, במהירות, בתביעות, וויתרו. הסתגרו במה שהכירו. בישן.
ורבין ויגאל עמיר? השמאל הדהד לי את הימין. המשיחיות של השמאל הייתה כל כך ברורה. סתימת פיות של מי שחשב שלא כמותם. גיוס כלי התקשורת לטובת השלום, שהיה כל כך קרוב, תכף כאן, גינוי כל מי שחשב ההפך. כל מי שגדל בישיבות ובציבור הדתי לא יכול שלא לראות איך בלי לדעת הם חיקו בדיוק אותו סגנון. אותה אפולוגטיקה, אותה צביעת המציאות בשחור לבן, ובעיקר, אותה משיחיות. רק דור אחד או שניים של חילוניות גמורה השכיחו לחלוטין את העובדה שכל הרטוריקה הזו בדיוק הייתה ונמצאת במחוז שבו כפרו ושאותו השליכו מאחור.
משהו מפעיל את האנשים במקום שבו הם בטוחים שהם פועלים מתוך בחירה. והדבר החזיר אותי חזק אל התחושה של אחרי הרצח: מספיק. די עם המחשבה שלנו, הציבור הדתי, שאנחנו פועלים בערוץ מחתרתי שיום אחד יהפוך גלוי, ואז נשלוט, ועימנו הטוב והצדק. והמשיח.
נעשה לי ברור שאין אופק כזה שם. שהאופק הוא כאן, ומספיק ודי עם המחתרתיות הזאת. מה שיש עכשיו, זה מה יש. התחלתי ללכת אחורה וקדימה בהיסטוריה שלנו כדי למצוא שהדמוקרטיה על כל הבוז שרחשתי לה היא באמת הערובה היחידה. ולא, לא השמאל כדמוקרטיה. הדמוקרטיה. עגלה נוסעת בקו ישר פחות או יותר רק כשהיא רתומה לשני סוסים. אחד מושך לפה והאחר לשם, והעגלה נוסעת ישר. זרוק את אחד הסוסים, ונמצאת ממשיך בקו ישר שמתברר כעיגול שבו חזרת על עקבותיך. וכפי שהדבר היה נכון כלפי השמאל הוא נכון גם כלפי הימין וכלפינו, הדתיים.
שוב התקשרו אלינו זאב ונגה. האמת, הם כבר התייאשו מאיתנו, אבל יש בית שמועמד לשכירות, אם אנחנו מעוניינים. נסענו. במהלך השנים אמרתי ליעל, "את רואה, אם היינו עכשיו בכפר אדומים היה לנו הרבה יותר קל." ראינו את הבית. והייתה לו מרפסת, בעצם שטח יציאה אל החצר, עם מעקה. ומנגד ראינו את הבקעה פרושה לפנינו, ואת הרי מואב ועמון. ובצד, משמאל, רבת עמון. יעל אמרה, "זהו?" אמרתי, "זהו." מה כבר יכולתי להגיד? אבל היו לי פרפרים בבטן. חתמנו. שלושה שבועות אחר כך היינו בבית.