המג"ד הציג לנו בתחילת התעסוקה את הרופא החדש


08 Sep

המג"ד הציג לנו בתחילת התעסוקה את הרופא החדש: דוקטור גונן. ועדיין היה איתנו הרופא הקודם. אבל, אמר המג"ד, הם לא יריבו, נכון?

הוא היה אידיוט, המג"ד. מזמן. בקו קודם ברפיח הוא זיהה בלגן, התרחשות. כל בתי הספר סיימו ללמד באותה שעה, והרחובות הוצפו בתלמידים ובתלמידות. אודרוב, עליהם. הוא הזעיק את כולנו בקשר. יש התקהלות. כולם קפצו. לקח זמן עד שהבנו מה קרה. עוד בתחילת התעסוקה שם הוא אסף את כולם באמצע הלילה, את הערבים שבשכונות שלהם סיירנו, הוציא אותם מבתיהם ונשא לפניהם נאום שתרגם בעבורו חזי הרס"פ. למה להוציא אנשים מהמיטה באמצע הלילה כשעל הבוקר הם צריכים לצאת לעבודה בישראל בשיירות שנעצרו לפני המחסומים?

היו מי שסירבו להשתתף בפעילות הזאת ובמעצרים. המג"ד כיבד אותם ונתן להם לעשות תורנויות מטבח. בקו הנוכחי, בחברון, שוב הוא התעלה בגאונות שלו. היה אירוע אמיתי, והוא לא הרפה ולא נח. ריכז את הפעילות כולה מהמ"ק שלו ולא נתן לאף אחד לדבר. לא לקמב"ץ ולא לשום מ"פ. כולנו עייפנו ממנו.

אבל בצה"ל כמובן העריכו אותו. הוא הפך למח"ט.

דוקטור גונן, שגב, הגיע עם שני הכלבים שלו. גבר גבוה ויפה, שני כלבים גזעיים ונכונים לפקודתו. הוא אמר שאם יפנו את חברון, הוא יבוא עם שני הכלבים שלו. וכולם בגדוד ציטטו אותו. הוא אפילו רדף פעם אחרי נער ערבי שזרק אבן, ולכד אותו. היה חבר של רפול, מתל עדשים. ככה, צנחן שלמד רפואה ועבד עכשיו כאיכר, כחקלאי. דווקא חברי מאוד.

היו בחברון עמדות שונות. זו שאהבתי היתה מעל לשוק. היינו יושבים שם בלילה, על כיסאות, ולפנות בוקר כל הסחורה היתה נכנסת. ארגזים על ארגזים של פירות וירקות, צבעים שונים, סידור רנדומלי, כל כך יפה. בפינה שם היתה חנות שהיינו צופים עליה כל הזמן ומתגרים. מכרו שם אוכל: פיתה עם סלט, אולי סלט בצלחת, פלאפל אני חושב, כזה. והמוכר היה מיומן מאוד. היתה לו סכין מעוגלת שהוא היה שוחט איתה עגבניות. פס ייצור. היה מכניס את העגבנייה מצד אחד, בצד האחר היד שלו על העגבנייה, והכול נע בתיאום מושלם. מהירות. תוך שנייה העגבנייה היתה שחוטה לחלוטין, חתוכה דק דק, ואז היה מנגב את הסכין במגבת. היה מאוד נקי. עקבתי אחרי זה. בסוף השבוע הוא החליף את המגבת. אני חושב.

משפחת לוינגר הוציאה שם עוגיות, מים רותחים, קפה ותה לחיילים. זה היה קצת פחות טוב. העוגיות היו קנויות. בשער בית הדסה היה יותר טוב. עוגות שהנשים אפו. וכל אחת שיצאה היתה שואלת אם יש לנו משהו לאכול, אם הכול טוב.

היתה לי חיילוּת משובחת. הקפדתי עליה. ישבתי בפתח בית הדסה, האפוד על משענת הכיסא, הנשק והקסדה בצד, ואני יושב עם הרגליים למעלה, על המחסום. היתה פעם שפשוט מצאתי את עצמי עומד ויורה באוויר. ליד פתח בית הדסה עלתה הסמטה מן השוק. יריתי באוויר מעל קבוצה שצרחה אללה הוא אכבר והתקדמה לעברנו. כנראה שמעתי אותם, קמתי, לקחתי את הנשק והגבתי, אבל אני לא זוכר כלום מכל זה, רק את עצמי יורה מעל לראשים שלהם והם מתפזרים בבהלה.

והיו כמובן ההתלבטויות המוסריות. עולם אחד הוא להסתובב בירושלים ולחשוב מרחוק על מה שקורה בחברון. עולם אחר הוא להסתובב בחברון ולא לזכור איך בדיוק נראית ירושלים. אם אני לא טועה, שמיר היה אז בשלטון, ואנשים העלו ספקולציות איך פותרים את המצב הזה. איך לא נכנסים לאנשים האלו לחיים. מדי פעם הורדנו דגלי אש"ף מחוטי חשמל. לא, לא אנחנו הורדנו. חזי, הרס"פ, היה עוצר ערבים ופוקד עליהם בערבית להסיר את הדגלים. כמובן, זה היה מגוחך. אחרי שנלך, יתלו אותם שם מחדש. והיה כמובן התסכול של לרדוף אחרי נערים מיידי אבנים שרגע אחרי שאתה מתחיל לרדוף אחריהם הם נעלמים באבק. ובכל זאת, בבסיס הדברים היה לנו תפקיד מוגדר: לשמור על מתיישבי חברון. לי לא היתה בעיה עם זה.

זה היה, אני חושב, לקראת סוף השהות שלנו שם. מישהו התעלל בערבי. לא מתוך זדון, אני חושב. היה משהו, אני כבר לא זוכר. הערתי לו. היה שם מילואימניק אחר שאמר לי, ואתה? אמרתי מה? הוא אמר, ראיתי אותך הופך דוכן של ערבי. זה היה נכון. באמת קרה. הוא לא התפנה במהירות שדרשנו, והפכתי לו את הטס שעליו היו הבייגלה הגדולים שלו. ראיתי אותו חורק בשיניו. עכשיו יצטרך לאסוף אותם. ואולי לא יוכל בגלל שאני אכריח אותו ללכת, וכשיחזור, מה יישאר? ראיתי את המבט שלו בעיניים.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.