תמיד ידעתי שכשאגיע לכסות את ראשה של כלתי אהיה מתוח


21 Apr

תמיד ידעתי שכשאגיע לכסות את ראשה של כלתי אהיה מתוח, בעולם אחר.

ביום הנישואין בילה אתי אחי. שמר עלי. נסענו יחד לחתונה. קניתי אז סיטרואן דיאן 6, מכונית שדומה לדה-שבו, עם גג נפתח, מברזנט. לא הייתי בטוח שהיא תחזיק מעמד בנסיעה הלוך ושוב. אחי בא אתי, נסענו במכונית, והיה בסדר גמור. כל היום היה בסדר גמור. כל כך חיכיתי ליום הזה, והוא בא. וכשהבנתי את זה, ושהזמן פשוט עובר, הסתלק הלחץ. זה יום, ויש בו הרבה רגעים, והם עוברים, ובא הערב.

הוא הגיע, ולא הייתי מתוח ולא בעולם אחר. כאן. לגמרי. חייכתי לכלתי, שחששה, ומשם לקחו אותי לחופה.

כמה זמן היתה החתונה? זה מה ששאל אותנו חבר אחרי. חשבנו יחד: עשרים דקות? משהו כזה. הוא אמר: אצלנו, חצי שעה.

לא דילגנו בדרכנו לשם על שום היבט של ייסורים שיכולנו לדלג עליו. השתדלנו להתווכח ולריב על הכול, וסבלנו. אבל הגענו ביחד, ואז, באותו ערב, באמת היינו בשָם שאחרי כל זה, כשהרע והמר מצטרפים.

בדרך חזרה נסענו יחד בטרנטה, ומאחורינו אחי עם הורי, במכונית שלהם. ביקשתי שייסעו מאחורינו, לוודא שהעסק לא מתפרק לנו בדרך.

באזור שואבה נמאס לאחי, הוא צפצף לנו, עקף, נופף לשלום, כך גם הורי, והפליג הביתה.

ואנחנו נשארנו, נשואים.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.