השתחררתי מהצבא. נסעתי לאחותי בגולן. הצטרפתי לצוות של הגד"ש, גידולי שדה. זה היה לפני הפסח. בגד"ש העבירו קווים. היה צריך להשקות את השדות. המון עבודה מרוכזת במעט זמן. להעביר את קווי ההשקיה מנקודה לנקודה, להרכיב אותם, לחבר את המערכת לברז המרכזי ולהשקות. ככה יום אחרי יום.
מעולם לא אהבתי את העבודה. הייתי בא לבקר את אחותי, עובד יום ונח יומיים. ככה. קשה. עכשיו היה לה טעם אחר. הצבא חינך אותי? לא יודע. התאימו לי השעות, התאימה לי ההשכמה, ההגעה לשדה בבוקר, העבודה הקשה.
הצוות היה קבוע. בדרך הלוך ושוב לשדה וממנו היו בינינו דיבורים, ויכוחים. יוסי שריד ואהוד אולמרט כיכבו אז. היה מעניין להקשיב להם ברדיו. קונטרוברסלי.
אלו היו צינורות ברזל ומחברים. כולם על עגלה שמחוברת לטרקטור. אתה מגיע לשטח, פורק אותם אחרי שהטרקטור פיזר אותם היכן שפיזר, ומחבר. בין הצינורות, במחברים, היו הממטרות.
את כל זה אף אחד לא הסביר לי. באתי לעבודה ועבדתי. רד כאן, קח את הצינורות, חבר שם, ולאט לאט למדתי את התמונה. יום אחרי יום.
בשביל כל מיני אנשים אחרים הגולן היה מוכר מאימונים, המקום המקולל היפהפה שבו התאמנו ואכלו חרא. לא בשבילי. אני הייתי בלבנון.
והימים האלו, עם האדמה, ניקו דברים. דברים שהישיבה והספרים לא יכולים היו לגעת בהם. והייתי אני, לא מתלונן, לא מנסה לחמוק מעבודה, עושה אותה, בשמחה.
אחרי שחיברנו את הממטרות, והקווים היו מחוברים לברזים, כמובן, היה צריך לפתוח את הברזים כדי להזרים את המים לשדות, אלא שאז הממטרות היו פקוקות. עשב נכנס פנימה וסתם את החורים. ידוע, זה תמיד קורה. העובדים הביאו אתם אטבי נייר. אתה פותח אטב נייר כזה, דוחף אותו לחריץ של הממטרה, משחק קצת פנימה והחוצה, והעשב יוצא. ממילא הוא נדחס על ידי המים אל הפתח. הם דוחפים מבפנים, אתה מושך מבחוץ, וכמות שלא תיאמן של עשב יוצאת מהפתח הקטן הזה, וזרם המים פורץ אל פניך.
הייתי רץ מממטרה לממטרה, חלק עובדות, חוטף את מטחי המים, מגיע אל אלו הפקוקות ומשחרר אותן. פוקד עקרות.