היינו די תשושים אחרי כל ההליכה. ואני הייתי צריך פיפי. בית קברות. דבר המרנין את הלב. בית קברות קטן וישן. עתיק אי אפשר לומר. עם היסטוריה של מאתיים שנה מה זה עתיק? ישבנו על ספסל והתבוננו סביב. אחר כך אמרתי לאשתי פיפי וזה, והלכתי אל הכנסייה. בניין קטן בקצה בית הקברות. בפתח עמדו שומרים גדולים עם מגנומטר. הורדתי את התרמיל ועברתי דרך המגנומטר. הם בדקו לי את התרמיל ונתנו לי להמשיך. לא ראיתי שם שירותים. התיישבתי בכנסייה. היו שם הרבה כיסאות, ומולם מקהלה כנסייתית במהלך חזרה. המנצח עצר אותם מדי פעם ונתן דגשים. הם הנהנו בכל פעם וחזרו על הקטע. מוזיקה שמיימית. באמת. בשלב מסוים קמתי כדי למצוא את השירותים ולחזור אל אשתי. משהו אצלי ראה ומשהו אחר לא האמין, ואני עדיין לא יודע במה מדובר. התקרבתי, ואני רואה בפינת האולם חזית של ארון קודש. כתוב עליה ביידיש ובעברית. נשות מזריטש. כך כתוב, ביידיש, ואחר כך בעברית, ועוד מילים. כאן? מה זה עושה כאן? זו כנסיית סט. פול. על הקיר שליד נכתב שם הוי"ה בגדול, תחתיו קווים יוצאים ימינה ושמאלה, ותחתיהם שני לוחות הברית עם צלב באמצע.
שירותים לא מצאתי. פניתי לחזור, וכשיצאתי מצאתי ליד המגנומטר, משמאל, שירותים. שאלתי אם אפשר להשתמש, בטח. הוקל לי.
חזרתי וסיפרתי לאשתי. היא לא האמינה. נכנסה איתי והתרשמה גם היא. צילמה אפילו. אחר כך יצאנו שוב, וחזרנו אל המסביב. גורדי השחקים היו עצומים סביבנו. כל אחד עם אישיות אחרת. כמו חוצנים שהגיעו לכאן וחיים חיים משלהם. להשתמש בסלולרי אי אפשר היה. לא הייתה קליטה. הם עצרו אותה כנראה. מרכז הסחר העולמי היה לפנינו, וגם אתר הזיכרון, גראונד זירו.
לא הייתה שם תנועה מהירה של אנשי עסקים, אולי בגלל התיירים שהציפו. היה קשה מאוד להכיל. פנית טיפה ימינה וראית קצה של עוד גורד שחקים. הנה אחד שנלקח מראשון לציון והוגדל. הנה אחר שהגיע לכאן מצפון תל אביב, והנה אחד אחר לגמרי, ישן, עם קווים אחרים לחלוטין וגם צבעים. אשתי אמרה, זה בניין סירס. לא, אמרו לנו אחר כך, זה בכלל בשיקגו. אבל הייתה לו בהחלט אישיות של סירס. הייתי כבר בעבר בניו יורק, בחלק אחר של העיר. נולדתי בעיר הזאת, במנהטן, אבל עכשיו הנוכחות הזו, האלגנטית, של היצורים הכבירים האלו, הותירה אותי מוכה תימהון. ילד שעוד לא ראה את העולם.