היא אמרה לי לזרוק את הקב הצידה ולהתחיל ללכת. וואו. הייתה לה על הפנים אותה אכזריות אינדיפרנטית של פיזיותרפיסטים. הם יודעים למה אתה מסוגל ולמה לא, ואין טעם לנסות לפרוט על רחמיהם. הם כאן בשבילך. זה השלט הסמוי שהם נושאים. על גבם, על חזם, על פניהם. על חזותם המקצועית. אז הלכתי. היא התבוננה, דחפה פה ודחפה שם, והעירה. אחר כך הייתי צריך לעמוד על חצי כדור ולהישאר יציב.
הנסיעות להדסה עין כרם וחזרה היו קשות. כשעליתי לאוטובוס, איש לא קם בשבילי. אדם צעיר, למה שיקומו? אז לקחתי איתי את הקביים. זה עזר. מייד כשנכנסתי בשערי הפיזיותרפיסטית הייתי צריך לזרוק אותם הצידה ולהתנצל: "חייב, אחרת לא קמים לכבודי באוטובוס. לא יכול לעמוד ככה כל הדרך." היא התירה.
ידעתי מה כל זה מסמן ומסמל ולקראת מה זה מוביל.
הוועדה הרפואית הייתה רק הליך. מאוד פשוט ובירוקרטי. נוצר מצב מצחיק: היחידה שלי יכולה להמשיך להחזיק בי משום שנקבע לי פרופיל שבתוך טווח הגיוס שלה, אבל לא יכולה לקרוא לי לשירות פעיל משום שאינני קרבי יותר. הועברתי ליחידת מעבר. שמעולם לא גויסתי אליה. יחידה סודית במיוחד.
ידעתי שהמיניסקוסים שלי לא במצב טוב. כבר בטירונות נתקלתי בבעיות איתם. אבל אחר כך זה לא הטריד, ובאזרחי, לפעמים, אבל האורתופד קבע שאין בעיה. כשקמתי אחרי שהורו לנו לרדת במקום כחלק מתרגול של הליכה מאובטחת, ממש עם תחילת השירות האחרון במילואים, קמתי לא טוב. שמעתי משהו לא טוב מהברך, ואחרי זה בקושי יכולתי ללכת. הרופא שלח אותי הביתה. לא הייתי מסוגל לנהוג, אז מישהו נהג בשבילי ולקח אותי. מזל שהגעתי למילואים עם המכונית. ואז הרבה שכיבה במיטה. גבס ומיניסקוס קרוע מתחת. זה לא היה זמן רע, כלומר, אחרי שהגמדים האלה הפסיקו לחפור לי בברך ולהכאיב. שכבתי במיטה במקום להיות במילואים, וידעתי שאלו כנראה האחרונים.
מעולם לא הייתי חייל טוב. מעולם לא התקדמתי מדרגת טוראי. אני יודע שוותק אמור לעשות משהו בנושא, אבל הוא לא עבד אצלי. כשהייתי ילד ונער קראתי את פרקי יומן של מאיר הר ציון וידעתי שאני הולך להיות בצנחנים. אבל מאוחר יותר ידעתי שאני הולך להיות בישיבה. וכשהגעתי בסופו של דבר לחי"ר, זה היה גולני, לא צנחנים. והפער בין הדמיונות שלי למציאות היה כל כך גדול. קיבלתי בסופו של דבר בצבא הרבה. אני חושב שהוא קיבל ממני הרבה פחות. במיוחד כשהגיע פרק המילואים. אז דברים נראו די מגוחכים. וגיחכתי, והמפקדים לא תמיד אהבו את זה.
כשאתה ילד בן תשע עשרה אתה נדלק מדברים שבגיל מאוחר יותר באמת נראים מגוחכים. אז החזקתי מעמד, וגם המערכת, כנראה, עד שכבר לא. לטובת כולנו.
כמה שנים אחר כך השתתפתי בקורס נהגי אמבולנס וביקשו מאיתנו להביא תעודת מילואים. אבל איפה היא? אמרו לי, לא נורא. כנס לאתר של קצין העיר ותוריד משם. נכנסתי והורדתי. פתאום ראיתי שם שנגרעתי ממצבת המילואים. כלומר, יחידת המעבר הסודית ההיא לא קראה לי אף פעם, כאמור, אבל רשמית, לפחות בתודעתי, עוד הייתי מילואמניק. ואז התברר שבעצם לא. כבר כמה שנים לא.
וזו הבעיה: כשאתה משרת וזה כל כך מבאס אותך, אתה חולם על היום שבו תשתחרר. אבל אז זה בא, ואתה פשוט לא משרת. זה לא שאתה מקבל הביתה מעטפה עם צו ועוד מעטפה שאומרת לך: לא, אתה פטור. אתה פשוט לא מקבל. וכל היומיום הזה, שלא תמיד אתה כל כך אוהב, אבל ברגע שאתה מגויס אתה מתגעגע אליו ומקטר על זה ששלפו אותך ממנו, פשוט נמשך. לא קורה משהו. זה העניין. לא קורה כלום. אתה פשוט ממשיך כתמיד. וזה לא בסדר.