הבן הגדול שלי עבר למקור חיים. אני זוכר את עצמי שואל את הרב שג"ר איפה הישיבה. לא מקור ברוך, הוא אמר, מקור חיים. אז כמובן ירדתי במקור ברוך. בסוף הגעתי. עכשיו סבבתי עם בני למצוא את בית הספר. היה די מרגש. בכפר אדומים רצינו שילמד עד סוף כיתה וי"ו. אחר כך צריך להתקדם. זה כבר הגיל שבו צריך להפריד, וללמוד יותר תורה.
דובי זינגר. הוא הציע לי פעם להחליף מקום בתלמוד תורה שהוא הקים בחצר הישיבה שהרב שג"ר הקים עם הרב שטיינזלץ. כן, בטח. כנראה רצה לבחון אם כדאי להעסיק אותי בעתיד. הילדים, שאכן היו מופרעים, עשו לי בית ספר. כזה שסילק אותי מכל מחשבה על ללמד ילדים לשארית חיי. אחר כך הישיבה הגבוהה התפרקה, הרב שטיינזלץ והרב שג"ר פנו איש לדרכו, אבל בית הספר שדובי הקים נשאר. וצמח מבית ספר יסודי לחטיבת ביניים ומשם לישיבה תיכונית. מפעל שלם. הכרתי את הנפשות הפועלות.
הרב שג"ר נמשך לחסידות ולימד חסידות, אבל בעצמו היה מתנגד. למדן. ודובי, דובי היה חסיד. היה לו את זה בנפש. לצד כריזמה והבנה איך לעבוד עם תלמידים. המון הומור, הקפדה על הדברים הנכונים, הותרת בלגן על כנו, וחסידות. הרבה חסידות. העולמות שהותרתי מאחור המשיכו לפעול, עם הרבה פחות ספקות מאלו ששכנו אצלי, וחשבתי שנכון יהיה שילדיי יכירו אותם. גם אם יעזבו אותם בסופו של דבר, כפי שעזבתי אני.
ירדנו מהאוטובוס ופסענו למקום שבו הכול התחיל, פנסיון ורדי. חושב שהוא כבר לא היה שם. בנו בניין במקומו. חיפשנו את בית הספר. אמור להיות באותו אזור. הלכנו. וסיפרתי לו על הרב שג"ר ועל הרב שטיינזלץ ועל התפיסות שלהם ועל חסידות, ואני חושב שהוא לא קלט אפילו שמץ. עמדה לפניו היכרות עם חברים חדשים, עם מוסד חדש, עם נסיעות בהסעות הלוך ושוב כל יום ירושלים כפר אדומים. ילד בכיתה ז'. תחילת כיתה ז'.
הקונבנציה היא לספר עכשיו איך הפקדתי את בני בידי המחנך החדש תוך מילים אמיצות וספורות המגלמות את המצב ולחיצת יד איתנה. אינני זוכר דבר כזה. אני חושב שאמרתי לבני שלום ליד השער והלכתי. אולי לא?
השנה התקדמה באותו קצב מדוד וקבוע שבו היא תמיד מתקדמת, לא קפיצות ולא התארכויות, עד שפתאום בא הטיול השנתי כפי שהוא תמיד בא פתאום, ואחריו התדרדרות השנה לקראת החופש.
חיכיתי להם ליד שער בית הספר כשהם חזרו באוטובוסים. לא, אלה לא היו האוטובוסים שלנו. ובפנים לא אנו היינו. כל תחושות הנחיתות שהיו לנו, להיראות כמו החילונים, ללכת כמוהם, לא להיות פחות מהם, לעשות מורל, ציציות בפנים, תחושת החניוקיות, כל אלה לא היו כאן. מורים ותלמידים במכנסיים קצרים שלושת רבעי, ציציות בחוץ, שום תחושות נחיתות, הכול בחתיכה אחת, מה שהם. לא התרוצצות בין זהויות. קשה לי לתאר את כל זרם התודעה הזה. לא חשתי שם שום אי נוחות בנוגע לדתיות שלהם, שום התנגשות שלה עם שום דבר. עבר זמן. הרבה. ועברו עוד דברים. הבן שלי היה נרגש וצרוד, אמר שלום לחברים ותיאם פרטים אחרונים, ונסענו. לא יכולתי להעביר לו את שחשתי. הם היו בבית בדתיות שלהם. כך נראה. כדי כך שיכלו מאוחר יותר גם להותיר אותה מאחור. משהו שהוא שלך, אתה גם יכול לוותר עליו.