בֵּני אמר לי: יכול מראש חודש. היה ראש חודש אדר, אני ישבתי במקום שלי בחדר האוכל, בשולחן פנוי, לבד, ובני התיישב לידי עם עוד כמה חבר'ה ועם בקבוק ליקר בננות. בני מזג לי ואמר: לחיים. יכול מראש חודש. שתיתי. והוא שתה, ולידו עוד אחד, שתינו כולנו. שתיתי את לבנון, שתיתי את נעם יהודה, את איציק הירשברג, שתיתי את הבזבוז בצבא, את הבזבוז בישיבה. הייתי. באיזשהו שלב התחלתי לבכות ומישהו לקח אותי לחדר שלי בפנימייה. אני חושב שזה היה הרב בן ציון פריימן. הוא ראה שסבלתי. הזעיקו גם את החברותא שלי, שהיה המשגיח בישיבה. הוא מצא בדלת הכניסה את צרור המפתחות שלי והוציא אותו, לתת לי. הייתי שיכור, אבל הבנתי מה הולך לקרות. הוא הסתכל על המפתח ואמר: מפתח אפס, יופי, מאיפה הגיע אליך? באמת היה נחמד שיכולתי לפתוח את כל הדלתות בפנימייה. העיקר היה שלא הייתי צריך שני מפתחות, אחד לדלת הכניסה למטה והשני לחדר שלי. מישהו נתן לי. שכפל את שלו ונתן. הרב פריימן לא הצליח להוציא ממני מה העיק עלי. גם אני עדיין לא הייתי מודע לגמרי. נהגתי אז להיכנס לחדר, להדליק את הרדיו על מוזיקת הרוק הכי קשה ומרעישה ולצפות בעד החלון. הבנתי את מה שחשו אלו שחזרו מווייטנאם. הרב פריימן היה כולו נרעש: יושבת חבורה של הבחורים הכי טובים בישיבה ומשתכרת. לא פורים, ראש חודש אדר, בבוקר, מה קורה פה בישיבה? מה זה מסמל? מעולם לא היה לי ידיד לב ונפש כמו הרב פריימן.
כבר לא זוכר אם הקאתי או לא, אבל מאז אני יודע שזה ממש רעיון מחורבן להשתכר מליקר בננות. הרגשתי רע. נורא.
למחרת, החברותא שלי, המשגיח, נתן לי מפתח חדש: של החדר שלי בלבד. נתתי לו את מפתח האפס שלי. שום בעיה. עד אחרי הצהריים שכפלתי מפתח אפס חדש.