בדרך לבית הכנסת אנשים עברו דרך תחנת רדיו מקומית ושמעו דברים. זה היה מניין מיוחד שהתארגן ליום כיפור, ואנשים דיברו. קורה משהו בישראל. בימים שאחר כך אבי היה בטוח שהישראלים פשוט ממתינים לסורים כדי ללכוד אותם בתנועת מלקחיים. וגם למצרים. עומק הפגיעה התברר רק מאוחר יותר. יום אחד אמא שלי אספה אותנו מבית הספר ואמרה שהיו המון הרוגים במלחמה הזאת. שהמצב בארץ לא טוב. המלחמה שבה נהרגו הכי הרבה עד כה. דודה שלי שלחה לנו מהארץ קלטת עם שירים של המלחמה: "שלחי לי תחתונים וגופיות." אחותי ואני מתנו לחזור לארץ. לא בגלל המלחמה. לא הבנתי בזה כלום. היה לנו רע בארצות הברית. לא התאקלמנו חברתית, זו לא היתה השפה שלנו, לא הסתדרנו בבית הספר, והכול היה מצופה. לא הדבר האמתי. ילדים שמנים בכל מקום. בארץ לא ראיתי ילדים שמנים. היינו משחקים בחוץ כל יום, כדורגל, מחבואים, מה שיהיה. כאן לא. עשרים וארבעה ערוצי טלוויזיה וכולם כל הזמן בבית. לא היה עם מי לשחק. היה לי כדורסל, אבל לשחק לבד?
התחלתי להתעניין בבייסבול. לא הכרתי את הכללים. פעם אחת, כשתפסתי את הכדור אחרי שהחובט חבט בו, התחלתי לרוץ לבית שעליו שמרתי. כולם צחקו. זהו, מתחלפים עם הקבוצה היריבה. תפסתי ישירות מהחבטה. לא ידעתי מה זה אומר. אבל לא יכולתי להתאמן כי לא היה לי מחבט, לא היתה לי כפפה, וההורים שלי לא קנו לי. בסיום כל שליש ההורים שלנו לקחו אותנו לאכול גלידה ב-Howerd and Johnson's, שהיה כשר. לא הגיע לנו. הציונים היו נמוכים. אבל איך יכולת ללמוד כמו שצריך אם לא הבנת מה המורה אמרה? בלימודי עברית הייתי הכי טוב. כולם העתיקו ממני. אם הצליחו. מישהו שאל אותי איך אומרים בעברית we had fun. אמרתי לו: היה לנו כיף. הייתי צריך לחזור על זה בלחישה כמה פעמים במהלך הבחינה כדי שהוא יבין. אחר כך הוא בא אלי בתלונה שהמורה כתב לו שזו טעות. לימדו שם עברית מקראית.
הייתי חולם בלילות שאני שוב בישראל. גם אחותי. היינו מספרים אחד לשני על החלומות האלו.
לפני שחזרנו ארצה נסענו לקנדה. היינו במפלי הניאגרה והסתובבנו בטורונטו ובמונטריאול. העברנו שבת נהדרת עם קרובי משפחה רחוקים. הכינו לכבודנו פחות או יותר את כל העוגות שהיו בספר המתכונים הכשר.
ההורים שלי מכרו את המכונית שאתה הסתובבנו עוד באירופה, דחסנו הכול לתוך הטרנטה של אמא שלי ונסענו לניו יורק, לסבא וסבתא שלי. משם היינו אמורים לחזור לארץ. בדרך היה ריח לא טוב. אבא שלי עצר בצד: הברקס נשרפו. ההורים שלי מצאו מגרש גרוטאות, הוצאנו הכול מהמכונית והם מכרו אותה למגרש. חמישים דולר. אבא שלי שכר מכונית אחרת, קטנה יותר, ונדחסנו אליה עם החפצים. לא היה מקום להכול. ההורים שלי ריפדו את המושב האחורי בחלק מהבגדים שלנו וישבנו עליהם. אחותי הגדולה ישבה מעל ידית ההילוכים. זו היתה מכונית אוטומטית. היא היתה חדשה יותר ומהירה. הגענו מוקדם משחשבנו. ידעתי שזה הולך להיגמר. עוד מעט. הדירה של סבא וסבתא שלי היתה במנהטן, ורצפת העץ בה היתה כבר זקנה. אם הלכת בגרביים, חתיכות מהעץ היו נצמדות וחודרות לך לעור. כל פעם שכחתי מזה וכל פעם אמא שלי היתה צריכה לשלוף את החתיכות מהרגליים שלי.
כשהגענו לשדה התעופה, אחותי ואני הבטנו אחד בשני. אמרנו: זה לא בחלום עכשיו, זה באמת. וזה היה באמת משום שדלתות הזכוכית היו באמת דלתות זכוכית וחטפת מכה אם נכנסת בהן, והיא אמרה לי את זה ואני לה, מה שלא קרה אף פעם בחלומות.
כשהגענו בסוף לבית, הוא היה קטן. אבל החורשות שמסביב היו אותן חורשות. דבר ראשון הלכתי לחפש את החבר שלי, שהשארתי מאחור למשך שנה שלמה. החבר הכי טוב שלי מאז הגן. ביקרתי אצלו. הוא סיפר לי מה קרה באותה שנה וזה. החבר'ה התחילו בני עקיבא, ולא תאמין, הם השתגעו לגמרי, יש שם חברים וחברות. הוא לא הולך לבני עקיבא.
ביום הראשון בבית ספר ראיתי שהם באמת השתנו, לטובה. עכשיו היה לי הרבה יותר קל אתם. השתלבתי. שנה אחר כך אני עזבתי לפנימייה והוא נשאר. פגשתי אותו אחר כך עוד פעם. הוריד את הכיפה. אינני יודע אם חזרה אי פעם. לא ראיתי אותו מאז.