באתי לבקר את דודי ואת דודתי בעיר העתיקה. פגשתי שם את איציק, והוא לקח אותי לסיור על הגגות. הוא סיפר לי על ישיבת הכותל ועל הרב שג"ר. נמלאתי סקרנות לפגוש אותו. נכנסתי לשיעור שלו ואחר כך ביקשתי ממנו לדבר אתו. מהשיעור אינני זוכר כלום. אולי לא נכנסתי לשיעור אלא רק נפגשתי אתו? אני חושב שלא.
דיברתי אתו. ישבנו בחוץ, בבתי מחסה, על מדרגות אבן, כך דומני. ברובע היהודי הכול אבן. הוא הקשיב. אני דיברתי, ועיניו היו מושפלות. לא זוכר את תוכן השיחה. זוכר את הענווה שלו. את העובדה שהוא הקשיב. וביותר, את העובדה שהוא לא שיקר לי.
השקר נכח עד אז בכל מקום. למדתי שקר ובטחתי בו. כל הלימוד היה סביב שקר. אמנם כתוב משהו מסוים, אבל דורשים אותו ומגלגלים בו והופכים אותו למשהו אחר, וכשאתה שואל מה ההיגיון בזה אתה נענה שזה עצמו ההיגיון. ההיגיון לא מתחיל ממך, הוא מתחיל מה', מהתורה, אתה מסגל לעצמך את ההיגיון הזה או שאתה בחוץ, מחוץ לה', מחוץ לתורה. והרב שג"ר לא שיקר. נראה כאילו הוא התחיל מאפס וגלגל את הדברים משם מעלה.
דרכי היתה סלולה. ידעתי איפה אלמד ובמי אדבק.
הרב שג"ר אמר לי שהעובדה שאני לא מצליח לכוון בתפילה או לחוש משהו בלימוד היא חלק מהמציאות הדתית שלי. היא אינה מעידה על כך שאני מחוץ למציאות הדתית. להפך, אנשים רבים סבלו מכך לאורך השנים ודנו בזה. הוא פרס עולם שבו הייסורים כתוצאה מתחושת המרחק, שנבנתה עקב אי היכולת להתפלל וללמוד תורה, הוא הוא החיים הדתיים. זהו הלב. לא צריך להתעלם מזה אבל גם לא להתרגש מזה. צריך להמשיך.
מכאן ואילך, המשמעות היתה בתוך הדברים. הרגשתי רע? אני שם, בפנים. אני משועמם? חלק מהמציאות. כל זה זרק אותי בהדרגה פחות החוצה.
והיה הלימוד. לימוד גמרא בעיקר. פעמים רבות לא הצלחתי ללמוד, אבל יכולתי ללמוד גם אם לא עלה לי סיפוק מהלימוד, גם אם לא הרגשתי קשור אליו. בהדרגה חזר הסיפוק, לפעמים.
הייתי בתוך עולם של אנשים שדיברו כמוני, וראש להם רבי נחמן. בעצמי לא הייתי לומד אותו. הרב שג"ר פתח את הספרים ולימד, והחומר עבר מטמורפוזה שהיתה אני.