אשתי אמרה שאנחנו חייבים לבקר את נחמה ליבוביץ. נלך אליה בשבת אחרי הצהריים. ממילא אנחנו מחפשים מה לעשות, והיא אלמנה, בוא נלך. היא בטח תשמח. אמרתי, בסדר. אשתי התקשרה אליה בערב שבת ותיאמה. הגיע הזמן, והלכנו שלושתנו, אשתי ואני, ובננו הבכור.
נחמה הייתה חברה טובה של חמי, שמואל פוירשטיין. בתחילת דרכו היא לימדה אותו, בסמינר למורים מזרחי בבית הכרם, ובהמשך נוצר ביניהם קשר חזק מאוד של עבודה. הוא היה המפקח על לימודי התנ"ך בבתי הספר התיכוניים הדתיים, וכתב במשך שנים רבות את מבחני הבגרות. אלו היו מבחנים יפים. חמי היה שמרן עד אימה, ומהפכן. הוא לא האמין בשינון. הוא האמין בניתוח, בחשיבה. וניסח את שאלות מבחני הבגרות בהתאם. כדי להצליח בהם היית צריך יכולת ניתוח טובה והיכרות עם דרכם של חז"ל והמפרשים. כי לגשת סתם ככה אל התנ"ך בלי המפרשים וחז"ל הוא לא הסכים. ושותפתו בכך הייתה נחמה.
היא הייתה מאוד נחמדה. פעם היא התקשרה ושמואל לא היה בבית. אשתי ענתה. נחמה אמרה לה: אמרי לאביך שאני אוהבת אותו מאוד.
בכל פורים דפרזים היא התארחה אצל משפחת פוירשטיין. שמואל נהג לאסוף אותה מירושלים ולהחזיר אותה. בפורים קודם שנישאנו, כשהיינו כבר מאורסים, אסף שמואל גם אותי איתה מירושלם בדרכו לנחלים. למחרת קראתי לה ולארוסתי את המגילה. נחמה היללה ושיבחה את הקריאה שלי באוזני חמי לעתיד. זה היה אלתור מוחלט, בקושי זכרתי משהו מהטעמים. אני מניח שנחמה שמה לב, אבל רצתה ששמואל יחשוב שהקניין החדש הוא קניין מוצלח במיוחד.
אז באנו. היא באמת מאוד שמחה איתנו ועם בננו. על מה דיברנו אינני זוכר. באיזשהו שלב הבריק לי משהו שקשור למקרא. אמרתי לה, המקרא, ורש"י כותב זאת, משתמש במילה צחוק גם לענייני מין. "והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו". וגם באנלית ככה. המילה fun משמשת גם לזה.
היא הסתכלה בי והרצינה. באמת? זה fun, זה לא fuck?