אנחנו יודעים לא מעט על מה שקרה כאן ביהודה מאז שאלכסנדר הגדול כבש את האזור. יש לנו מקורות שונים ביוונית ויש לנו גם תמונה די טובה. אולם פרק הזמן שבין חורבן הבית הראשון לכיבושו של אלכסנדר הגדול הוא תעלומה גדולה שמדי פעם נשלחים לנו רמזים בנוגע אליה.
בשנות התשעים הגיעו למערב לוחות רבים שנחפרו בידי עיראקים באופן פיראטי ונמכרו לאספנים. ביניהם נמצאו לוחות עם שמות יהודיים, שמות שבהם ישנו החלק התאופורי יהו: רפאיהו, חזקיהו, עבדיהו, יהוכל ועוד. אולם לא רק שמות יהודיים נמצאו אלא גם שם יישוב יהודי: אל יהודו. פירוש השם בעברית הוא "עיר יהודה". בלוחות הבבליים המתארים את כיבוש ירושלים בידי נבוכדנצר (השני) נקראת ירושלים בדיוק באותו שם: אל יהודו. אם כן ביהודה הייתה אל יהודו, אבל גם בבבל: עיר יהודה, ירושלים של בבל.
חורבן בית ראשון על ידי הכשדים. מתוך הכרוניקה של נירנברג, 1493
תשלוםבמקוםשירות
בעיראק של היום שוכנות שתי הערים שמהן התפתחו מעצמות־העל של אותם ימים: אשור ובבל. שתיהן נבנו ואוכלסו בידי דוברי אכדית. האכדים היו שבט שֵמי שהתיישב באזור הפרת והחידקל ופיתח תרבות, שפה, ערים ומעצמות. כפי שבעמנו שלנו התחולל בימי הבית הראשון פיצול בין ממלכה צפונית (ישראל) לממלכה דרומית (יהודה) – כך התחולל גם בקרב דוברי האכדית (הרבה לפני שהוא התחולל אצלנו) פיצול בין ממלכה צפונית (אשור) לממלכה דרומית (בבל). וכפי שאצלנו שתי הממלכות נלחמו זו בזו כך גם שם.
בתקופת חורבן הבית הראשון המעצמה השלטת הייתה בבל, לאחר שהביסה את אשור. במהלך המלחמות ביניהן חרבו אזורים שלמים, ובאחד מהם יושבו מחדש הגולים המערב־שמים, כולל גולי יהודה. כדי להבדיל בין אנשי ממלכת יהודה של ימי הבית הראשון לבין יהודים סתם קוראים במחקר לאלו הראשונים "יהודאים". זהו שם המשמש את החוקרים כדי למנוע בלבול, ואשתמש בו גם כאן.
היהודאים יושבו אפוא מחדש באזור שנחרב. עדות לכך אנחנו מוצאים בדברי יחזקאל, המספר על הגולה אשר בתל אביב, על נהר כבר. המילה "אביב" המופיעה בספר יחזקאל היא מילה אכדית. היא אינה מורה על עונה בשנה (spring), וצריך לקרוא אותה “אַבֻּבִּ“. “תל אבובי“ הוא “תל חָרֵב“. היהודאים יושבו אפוא בתל חרב על גדות נהר כבר. גם העיר אל יהודו, שאותה אנו מוצאים בלוחות שיוצגו בתערוכה במוזאון ארצות המקרא, שכנה על גדות נהר זה. “כבר“ הוא שם התעלה שחיברה בין הפרת לחידקל, תעלה רחבה מאוד (באכדית קוראים גם לתעלה נהר).
כאשר יחזקאל ביקר בתל אַבֻּבִּ שכנה שם קהילה קטנה יותר. שתי הגליות הגלו הבבלים. הגלות הראשונה הייתה גלות החרש והמסגר (597 לפנה“ס), והשנייה הייתה לאחר חורבן הבית (586 לפנה“ס). כאשר הוגלו היהודאים לאחר החורבן הם יושבו כפי הנראה באותו מקום שבו יושבו גולי החרש והמסגר שעליהם מספר לנו יחזקאל.
התעודות שנמצאו מעיר יהודה, ירושלים שבבבל (אל יהודו), הן בעיקר חוזים. הן כתובות באכדית בבלית בכתב יתדות. סביר להניח שהגולים נדרשו לחפור תעלות שיובילו מים לשדות שקיבלו מן השלטונות, ומכיוון שהתעלות נקראו נהרות סביר להניח שעל חפירתן נכתב המזמור “על נהרות בבל, שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון“. בציוֹן, המים ירדו מן השמים ולא היה צורך לחפור תעלות. כאן, בבבל, לא תלויים במים מן השמים. הם מגיעים מן הנהר, אם עוזרים להם.
את האדמה קיבלו המתיישבים החדשים מן המלך. יישובים דוגמת אלו שבהם יושבו נקראים באכדית בִּית קַשְׁתִ, כלומר, בית קֶשֶת. המתיישבים בבית קשת קיבלו מהמלך אדמה לעיבוד תמורת שירות בצבא המלך, ומכיוון ששירתו בדרך כלל כקשתים (היה יותר זול לקנות קשת מאשר סוס או רכב) התקבע שֵם זה. הם גם התחייבו לשלם מס תמורת האדמה – סך מסוים מן היבול, שהיקפו נקבע בכל שנה מחדש, קודם קציר השעורים או גדיד התמרים.
בתקופה שבה עוסקים הלוחות שלנו, המאות השישית והחמישית לפני הספירה, לא שירתו האנשים בצבא הרגיל כי אם בצבא העבודה של המלך: משכו סירות בתעלות, עבדו באחזקת הממלכה ועוד, במשך חודש או חודשיים בשנה. מהלוחות אנו למדים שהיו ששילמו לאנשים אחרים כדי שהללו ישרתו במקומם.
מפת בבל. בכתום: גוש ההתיישבות שבו אל יהודו באדיבות פיליפ ווקוסבוביץ, מתוך "על נהרות בבל: סיפורה של גלות בבל", 2015
הכסףגדלעלהעצים
עוד אנו למדים מהלוחות מיהו ששילם. הדמות הדומיננטית העולה מהם היא זו של אחיָקם בן רפאיהו, הגביר של העיירה. המתיישבים באל יהודו כמו גם ביישובים שמסביב היו, כאמור לעיל, חוכרים. הם עיבדו אדמות שלא היו שייכות להם ושילמו על עיבודן באמצעות שירות בצבא וחלק מן היבול. אבל לא כולם עבדו את האדמה בפועל. חלקם החכירו בהחכרת משנה את הקרקעות שניתנו להם. עיבוד טוב וחסכוני של קרקע, כהיום כן אז, מתקבל באמצעות ריכוז אמצעים וקרקעות. בעל קרקעות שאדמותיו מפוזרות במקומות שונים מבזבז זמן רב על הגעה לקרקע ועל הובלת היבול ממנה. אותו דבר נכון גם בנוגע לאמצעי העיבוד.
האמצעים באותה תקופה היו בין היתר בעלי חיים – בעיקר פרים ופרות. כדי לעבד חלקת קרקע אחת די היה ברבע פרה. ארבעה אנשים חלקו במשותף את הבעלות על אותה פרה כדי למצות ממנה את המקסימום. אם לא עשו זאת, חלק מיכולת העבודה של הפרה הלך לאיבוד. אבל לא תמיד התאפשר לחלוק בבעלות על פרה, ולא תמיד התאפשר לשכור אנשים שיעזרו בעיבוד הקרקע. מי שריכז בידו את האמצעים היה בעל יכולת עיבוד גבוהה יותר, וכדי למקסם את הרווחים שלו הוא נדרש לחלקות קרקע נוספות, קרובות ככל האפשר לחלקות שבהן כבר קנה אחיזה.
ומכיוון שבאותה תקופה הכסף כן גדל על העצים, או על האדמה, שכן התוצר החקלאי היה מקור העושר ושימש גם ככסף, מי שעיבד יותר אדמה היה גם העשיר יותר. ואל העשיר הזה פנו כשנדרשו לכסף. שכן אנשים חיו מקציר לקציר ומגדיד לגדיד, ולא תמיד הספיק להם מה שקצרו בעונה הקודמת, בדיוק כפי שלנו לא תמיד מספיק מה שהרווחנו בחודש האחרון. וכפי שאנו נעזרים באשראי, נעזרו גם הם. ונותן האשראי היה מי שהיה לו לתת אותו, היינו העשיר. הדבר עזר לו מן הסתם להשתלט על קרקעות נוספות, משום שלא תמיד היה לאנשים די להחזיר, וכשלא היה הם נתנו את רכושם. לפעמים את החמור או את הפרה, לפעמים את השדה ולפעמים את הילדים או אותם עצמם, כמשכון, לשכירות או לעבדות.
אז כשהיית צריך לשרת בצבא המלך יכולת לבחור: או לשרת או לשלם למי שיעשה זאת במקומך. ומהיכן הכסף? אם היה לך, נתת. אם לא, לווית. ממי? מאחיקם בן רפאיהו. ומתי החזרת את הכסף? בחודש אייר, בשעורה, או בחודש תשרי, בתמרים. כך נוצרת תשתית להבנת החברה היהודאית באל יהודו: מי היה העשיר ומי העני, מי קנה ומי מכר, מי גבה ריבית ומי שילם אותה.
הלוחות כתובים משני עבריהם בכתב יתדות, והם מורכבים משני חלקים עיקריים: פרטי ההתחייבות, שמות הסופר והעדים, מקום כתיבת הלוח והתאריך.
פרטי ההתחייבות מופיעים כך: (א) נושא השטר; (ב) מי חייב למי ומתי ישלם, ולפעמים גם איפה; (ג) אם יש, פרטים ותנאים נוספים הקשורים להתחייבות.
למעלה: לוח מאל יהודו עם פירוט תשלומי האומדן. השורות שבו יוצרות טבלה מתוך אוסף סינדי ודוד סופר, באדיבות מוזאון ארצות המקרא, צילום: ארדון בר חמא
הלוחהקדוםביותר
לפניכם הלוח הקדום ביותר בקובץ הלוחות מאל יהודו. זהו לוח יוצא דופן בכך שהוא אינו תשלום או התחייבות על סכום מסוים, אלא התחייבות להבאת סופר.
אדם שאיננו יודעים את שמו אלא רק את שם אביו, אבל מן ההקשר עולה שהוא היה כפי הנראה יהודאי, מתחייב להביא אל שני אדונים בבלים סוֹפֵר. הלוח נכתב ביום כ' בניסן שנת 33 לנבוכדנצר השני, 572 לפנה"ס – 14 שנה לאחר החורבן.
הנה הוא בתרגומו בשוטף לעברית:
בחודש סיוון, … בן גידה השליח הסופר יביא, ואל נרגל־אידין ונבו־זר־אוכין ייתן. אם בחודש סיוון לא ייתן, שני כור שעורה … לנרגל־אידין ולנבו־זר־אוכין ישלם.
עדים: טוב־שלם בן אחאב, עזריהו בן יהוכל, אחי־לומר בן בלסו.
סופר: נבונאיד בן נבו־זר־איקישה.
עיר היהודים, כ‘ בניסן, שנת 33 לנבוכדנצר מלך בבל.
עֵד: אחאב. לא המלך, אחר. ולידו עזריהו. בלוח: עֲזַר־יָמַ. למה יָמַ? בתקופה הזו כתבו באכדית את העיצור w כ־m. ההשערה היא ש“יהו“ נשמע לבבלים כ־yaw, שנכתב על ידם כ־yam, והם הוסיפו לכך את התנועה a בגלל קונבנציה אכדית להוסיף תנועה בסוף שם. אבל ייתכן גם שלא yaw הם שמעו כי אם yawa. כלומר, ייתכן שאת השם עזריהו הגו היהודאים: azaryawa, את השם חזקיהו chizkiyawa וכן כל כיוצא באלו, ומכיוון שכך הסופרים הבבלים שמעו, כך הם גם כתבו. כלומר, לפי השערה זו, במקורם השמות המוכרים לנו עם הסיומת “יהו“ היו עם סיומת שלמה של שם האל: yawa.
שם אביו של עזריהו גם הוא מעניין: יהוכל. אדם בשם זה מופיע בספר ירמיה. הוא נשלח בידי המלך צדקיהו אל ירמיה הנביא: “וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ אֶת יְהוּכַל בֶּן שֶׁלֶמְיָה וְאֶת צְפַנְיָהוּ בֶן מַעֲשֵׂיָה הַכֹּהֵן אֶל־יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לֵאמֹר: הִתְפַּלֶּל נָא בַעֲדֵנוּ אֶל ה‘ אֱ־לֹהֵינוּ“ (ירמיה לז, ג). זו ההופעה היחידה של שם זה בתנ“ך. אם לשפוט לפי התארוך, ייתכן שמדובר באותו אדם.
עוד יש להעיר על המילה “סופר“ המופיעה כאן. המילה המופיעה באכדית בלוח היא סֶפִּרוּ. באלף האחרון לפני הספירה שימשו באשור ובבבל שני סוגי סופרים: סֶפִּרוּ וטֻפְּשַׁרוּ. הראשון כתב בכתב אלף בית, והשני בכתב יתדות; הראשון כתב על ספר, השני על לוח. ההתחייבות בלוח שלפנינו היא אפוא להביא סופר אלף בית מעיר היהודים לאדונים הנזכרים, ולא, ישלם המתחייב העלום שני כור – שהם 360 ליטר – שעורה.
התאריךהלועזיהעברי
קיים רק עוד לוח אחד זולת לוח זה, שבו נקרא המקום "עיר היהודים". בכל יתר הלוחות הוא נקרא "עיר יהודה". כפי הנראה חלף זמן עד שהתעצב שם המקום, ובהתחלה הוא פשוט נקרא על שם היושבים בו.
המלך המוזכר כאן הוא אותו מלך שכבש את ירושלים, החריב את המקדש והגלה את יושבי יהודה, והתאריך הוא כ' בניסן. לא, לא ננקט כאן תאריך עברי משום שזו עיר היהודים; ננקט כאן התאריך הלועזי משום שהיהודים שהו בבבל. שמות החודשים המקובלים כיום כשמות עבריים היו השמות הבבליים שגולי בבל הביאו עמם כששבו ליהודה.
מן העובדה שהלוחות האלו נכתבים לאורך המאה השישית וממשיכים להיכתב בתחילת המאה החמישית לפנה"ס אנו למדים שהיהודאים המופיעים בהם לא שבו לציון. אבל היו להם תקוות לשוב.
כאמור, הגולים שיושבו מחדש קיבלו מהשלטונות קרקעות לעיבוד וחויבו לשלם תמורתן בשירות בצבא המלך ובחלק מפרי האדמה. התשלום בפרי האדמה נקרא באכדית אִמִתּוּ (imittu), ובעברית: אומדן. מעריך מטעם המלך קבע קודם קציר השעורים או גדיד התמרים איזה חלק מהיבול ישולם כמס.
ישנם כמה לוחות המתעדים את תשלומי האומדן למלך. באחד מהם מופיעים שמות יוצאים מן הכלל. הלוח עצמו ארוך, ולא אביא את כולו. הוא בנוי כטבלה – קווים מתחת לכל שורה. והנה הוא בשטף אחד:
אנו רואים שאין בהכרח התאמה בין גודל הנחלה לבין כמות התמרים שעל האדם לשלם. כך, צוריה, המעבד חצי נחלת קשת, נדרש לשלם כור תמרים. נחיהו, לעומת זאת, המעבד נחלת קשת שלמה, נדרש לשלם שלוש איפות ושתי סאים תמרים בלבד.
אבל שימו לב לשמות יָשוב־צדיק ויָשוב־דילי. "דילי" הוא בארמית "שלי". הלוח נכתב ביום ו' בתשרי שנת 6 לדרייווש, כלומר, בשנת 517 לפנה"ס. כורש כבש את בבל בשנת 539 לפנה"ס, ובסמיכות לכך, איננו יודעים בדיוק מתי, פרסם את הצהרתו בדבר שיבת ציון. אם ישוב־צדיק וישוב־דילי נולדו בסביבות התאריך הזה, בזמן כתיבת הלוח שלפנינו הם בערך בני 22, גיל סביר מאוד לשלם בעבור עבודת אדמה. כלומר, ייתכן שהשמות האלו ניתנו להם על בסיס רעיון השיבה לציון.
שם מרתק לא פחות, ואולי יותר, באותו הקשר, הוא זה המופיע הלאה, בשורה 11: יעַליהו. איננו מוצאים שם זה בתנ"ך. זהו המופע הראשון שלו, ודומני שגם היחיד.
ראו את הפסוק האחרון בתנ"ך: "כֹּה אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס: כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱ־לֹהֵי הַשָּׁמַיִם, וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ ה' אֱ־לֹהָיו עִמּוֹ – וְיָעַל". המילה "יָעַל" היא הפועל שבו מרוכזת כל ההצהרה הזו. היא תכליתה. והנה היא בשם יהודאי בבבל מאותה תקופה: יעַליהו.
מן העובדה ששלושת האנשים האלו מופיעים כאן, בבבל, 22 שנה אחרי כיבוש בבל ויהודה בידי כורש ואחרי תחילת שיבת ציון, אנו למדים שהם נשאו שם שלא הגשימו. יש בכך כדי ללמד על רוב יהודי בבל, שכפי שאנו יודעים מן התנ"ך לא שבו לציון. האנשים הללו הילכו על אדמת בבל כשהם נושאים שמות שהם לא הגשימו, מתעדים בכך את חוסר ההגשמה.
שֵם מעניין נוסף מופיע באותו לוח: שִׁכִּנְ־יָמַ רִקַנְ־יָמַ אשר תמרים אין. ובתרגום שוטף: שכניהו ריקניהו אשר אין לו תמרים.
מדובר כפי הנראה בעני, אדם שלא צמחו במטעו תמרים ולפיכך אינו משלם את דמי האומדן. שימו לב לשֵם: שכניהו רקניהו. בדרך כלל מופיע שמו של האדם ולצדו שם אביו: אחיקם בן רפאיהו, רפאיהו בן שלמיהו, וכן הלאה. כאן לא מופיע שם האב. ועוד: לפני המילה "ריקניהו" לא מופיע הסימן המופיע בדרך כלל לפני שמות פרטיים ומגדיר לנו שלפנינו שם פרטי. המילה "ריקניהו" איננה אפוא שם רגיל, ובכל זאת היא באה במקום שם האב. זהו כינוי. כינויו של עני. המילה "ריקם" מופיעה במקרא פעמים רבות כדי לציין מצב של חוסר בכסף או ברכוש. מכיוון ששמו של האדם היה שכניהו ומכיוון שהיה עני הוצמד לו הכינוי "ריקניהו", כחרוז.
קיים לוח נוסף המתעד דמי אומדן. הוא נכתב בשנת 511 לפנה"ס, שנת 11 לדרייווש, והנה הוא בתרגום שוטף:
מהלוח הזה אנו למדים שהיהודים שחיו באל יהודו (עיר יהודה) היו תחת חסות הפחה של עבר הנהר, ששמו היה אושתנו. בתקופה הזו הפך כל השטח שממערב לנהר הפרת לפחווה נפרדת, שלה היה אחראי הפחה של עבר הנהר. והנה, היהודאים שחיו באל יהודו התגוררו בעבר המזרחי של הנהר, אבל אנו רואים מהלוח הזה שמיסיהם הגיעו לאחראי עבר הנהר, כלומר, לחלק הממלכה שממערב לפרת. ההסבר לכך הוא שממלכת יהודה הייתה כפופה לפחה של עבר הנהר, כמובא בספר עזרא, והיהודים שהתגוררו באל יהודו נחשבו אפוא תושבי יהודה לעניין המיסים. הם לא גרו בעבר הנהר, אבל נחשבו כאילו גרו שם. מעין אזרחי יהודה בבבל. השאלה המתבקשת היא אם היו לכך השלכות נוספות: האם שלטו בהם בעקבות זאת גם חוקי ממלכת יהודה? ואם כן, במה הדבר התבטא?
*
זוהי טעימה על קצה המזלג. הלוחות כולם, אלו של אל יהודו ואלו של היישובים הסמוכים, פותחים בפנינו עולם של יומיום שאיננו מוצאים בדרך כלל בסקירות ההיסטוריות הרגילות, העוסקות בעיקר במהלכים הגדולים, הפוליטיים. והלוחות של אל יהודו, אלו מוסרים לנו דרישות שלום יפות וגדולות שתיחקרנה שתי וערב בשנים הקרובות ואלו שאחריהן.
מהחורבןהקשהאלההתיישבות
השבוע נפתחה במוזאון ארצות המקרא התערוכה "על נהרות בבל", אשר בה יוצג אוסף שבו 44 לוחות מעיר יהודה (אל יהודו) שבבבל, אשר בה שוכנו גולי בית ראשון. המבקרים יעברו מחורבן ירושלים דרך המסע הקשה לבבל עד להתיישבות, לחיי היומיום ולכמיהה לשוב לציון.
אוצר התערוכה, ד"ר פיליפ ווקוסבוביץ, כתב את הקטלוג המלווה את התערוכה. מתואר בו רצף האירועים בשנים 604–539 לפנה"ס, החל בהגליה המשוערת הראשונה לבבל עד כיבושה בידי כורש מלך פרס וההיתר שניתן בעקבותיו לגולים לשוב לארצותיהם.
הפתיחה החגיגית של התערוכה תתקיים בראשון בפברואר במוזאון ארצות המקרא. עוד יתקיים אז כנס אקדמי בינלאומי שיעסוק בנושא. באותו חודש ייפתח במוזאון גם הקורס" באותו חודש ייפתח במוזאון הקורס "ירושלים שהייתה בבבל", אשר בו ייחשפו ויפוענחו לוחות עיר יהודה בבבל.
מאשכול היישובים אשר בו שכנה עיר יהודה בבבל נמצאו כ־210 לוחות כתובים אכדית בכתב יתדות. את רובם פענחו החוקרות לורי פירס וקורנליה וונץ‘, והם יתפרסמו בימים הקרובים בשני ספרים. כמה לוחות פוענחו והתפרסמו בשנות התשעים בידי פרנסיס יוהאנס ואנדרי לומר, וכמה בידי קתלין אברהם, בעשור הקודם.
גודל הלוחות: כחמישים על ארבעים מ“מ.
כמאה לוחות תורגמו בידי ואין הורוביץ, יהושע גרינברג ופיטר זילברג מאכדית לעברית ועתידים להתפרסם בספר נפרד בתחילת 2015.
