"אנחנו לא אבותינו", מוסף שבת, מקור ראשון, 9.9.2011


אנחנו לא אבותינו / יהושע גרינברג

הרהורים קיומיים על הרוחניות של הדור הבא של הציונות הדתית, זה שכבר יודע שהאידיאה אינה משקפת את המציאות ואפילו לא את המציאות הרצויה

אני כבר הרבה זמן שואל את עצמי מה יהיה השלב הבא אחרי החרד"ליות. יש ה'דתי-לייט', אבל זו לא בדיוק תנועה רוחנית, גם אם ג'קי לוי עשוי לחלוק על כך. יואב שורק מנסה להתוות דרך, ואני מסופק אם יש בה די בשר.

דומני שהשלב הבא הוא השלב שבו כבר אינך מנסה לחבר יחד את מה שאינו ניתן לחיבור, ואתה אומר: נכון, מה שאנחנו מצויים בו היום שונה ממה שאמרו שיהיה. מה שאנחנו מאמינים בו היום שונה ממה שהאמינו בו פעם. אז מה הלאה?

יש כנסים כאלה ואחרים שאפשר לשנות חלקים משמותיהם אבל לקבל אותו דבר שוב ושוב. הלשון משתנה: 'האם יש סתירה בין … לבין…?'; '… הילכו יחדיו?'… אני עצמי השתתפתי, למרבה מבוכתי, בדיון בשאלה אם יש סתירה בין אמנות לבין יהדות. דומני שדיברתי די שטויות. כל כך נבוכותי, שאחר כך, בבית, אמרתי לעצמי: אולי פעם, במקום להגיד שאין סתירה תגיד שיש? פשוט יש. ובום, זה נפל לי פנימה. למה לא? את זה עוד לא אמרו.

ברור שיש. סתירה בין מה למה? בטח בין אמנות ליהדות, אבל גם בין מדע לתורה ובין תורה לאבולוציה ועוד ועוד. האנרגיות האלה, של החיבור בין התחומים או של טשטוש המפריד, האנרגיות האלה די מבזבזות אותנו. אל מול מי אנו עומדים? אל מול החילונים? אל מול החרדים? אל מול עצמנו?

ודומני שבכך אני חוזר לשאלה הראשונה, מה יבוא אחרי החרד"ליות, ודומני שהתשובה לכך טמונה בתשובה לשאלה האחרונה ששאלתי. החרד"ליות היא הלוא התשובה לתהייה הזו עצמה. היא תוצר של עמידה אל מול החילוניות מצד אחד ואל מול החרדיות מן הצד האחר. והמישמש שנוצר, שהוא די מעוות, שם את עצמנו אל מול פנינו במראה.

מעורבים בדיעבד

דיברתי על זה באחרונה עם קרובי משפחה והגענו להסכמה מסוימת: יש ביהודה ושומרון יישובים יהודיים שהם מעורבים מלכתחילה. מעט. רוב היישובים הם יישובים דתיים שהוקמו כדי להישאר כאלה. בתחילה, על בסיס גרעינים של בני-עקיבא של פעם, ואחר כך, עם בוא השלב התורני, על בסיס חזון של הקמת ממלכת כהנים וגוי קדוש. חברה מסולתת שתתגשם בה התקווה הלאומית היהודית.

ומה שקורה לאט לאט בשנים האחרונות הוא שהיישובים האלה, המאוד דתיים, הופכים בהדרגה גם הם ליישובים מעורבים. אם החילונים לא מגיעים מבחוץ ישנו ייבוא מבפנים: יש אנשים מתוך היישובים שמורידים את הכיפה, ויש בנים ממשיכים שאינם ממשיכים את הדרך הדתית. והם רוצים גם הם לגור באותם יישובים, ליד ההורים, וגם ההורים רוצים. וכך, בהדרגה, היישובים כולם הופכים, ולדעתי בעתיד עוד יותר, ליישובים מעורבים.

יש כאן מין תהליך מקביל למה שקוראים באנגלית 'מצווארון כחול לצווארון כחול בשלושה דורות'. הסב הוא בן הצווארון הכחול העובד קשה כדי שבנו יתקדם לצווארון הלבן. הבן עושה הרבה כסף ומגדל נכד שמבזבז את כספו, ולבסוף הנכד חוזר להיות בעל צווארון כחול.

אמותינו לא כיסו את ראשיהן, בדור הבא רבות בנות כיסו את ראשיהן לאחר חתונה, והדבר השפיע בחזרה על דור האמהות, וכעת לאחרונה רואים את כיסוי הראש נוזל, קטן, מצטמק, הופך לפארסה.

אותו דבר קורה עם גודל הכיפה.

אלא שהדור הנוכחי הוא כבר דור שמגיע לכל זה מתוך מודעות, אחרי שנחשף למה שהוריו מצאו.

והדבר מקרין מחדש על אותה שאלה ששאלתי בתחילה: מה תהיה הרוחניות של הדור הזה?

דומני אפוא שאנחנו צריכים לצאת מנקודת הנחה אחרת, אולי הפוכה, מזו של הכנסים למיניהם שהזכרתי בתחילה. 'הילכו יחדיו?' לא. אי אפשר לכלול את ההשתנות של הדורות האחרונים במה שקדם להם. מדובר בפאזות שונות ובתפיסות אחרות. מדוע זה קשור להבדל בין דור הנכדים לדור הבנים? משום שדומני שזו הביקורת של דור הנכדים. אם בדור הסבים הייתה דתיות ממועטת לצד חילוניות חזקה, ובדור הבנים הייתה דתיות חזקה שביקשה לכלול הכול בתוכה, הרי שדור הנכדים מעיד על הפירוק. על כך שהמסגרת מלאכותית, מגשרת על פערים רחבים מדי. על כך שמאחורי קירות הגבס של הדתיות של ההורים שומעים את הריקוּת. את חוסר הבסיס לאמירות הנסחפות.

ערפל וחוסר רלוונטיות

אני רוצה לפרוט את הדברים שבהם אני רואה זאת.

דומני שהדבר הראשון העולה לי הוא הרב קוק. אינני יודע איך להתמודד עם דבריו משום שיצירתו גדולה ורחבה, ואני חושש שכל דבר שאומר יעמוד בסתירה לדבר אחר שהוא כתב במקום אחר. אנסה קודם לתאר את התחושה: דיפוזיות. אני זוכר את עצמי קם משיעורים בתורת הרב קוק ולא מבין מה התחדש אצלי לעומת מה שידעתי קודם. השיעורים האלו היו בדרך כלל תרגום הרב קוק לעברית. הרב שהעביר את השיעור היה לוקח קטע משל הרב קוק, ויש כאלה הרבה, הרבה מאוד, קורא ומסביר מילה מילה. אם הדברים המקוריים הותירו אותי בערפל של שפת הרב קוק, הרי שהדברים החדשים הותירו אותי בערפל של עברית מודרנית. יותר מזה לא ידעתי ולא הבנתי.

קראתי מאז דברים, והבנתי יותר, אבל דבר אחד עולה אצלי בבירור ודומני שהוא המסר המרכזי של הרב: בסוף הכול מתחבר. יש הרבה בלגן ורעש, אבל הכול שואף להרמוניה אחת נצחית וסופית. כן, ובמרכזה אנחנו עם בית מקדש הנותן קווי חיים לכל הבריאה. אני חושב שבחינה ארצית יותר ונוצרית יותר של אותו חזון אפשר למצוא ב'שר הטבעות'. אני מצטער על הציניות, משום שאני אוהב את הרב קוק, אבל מעולם לא מצאתי בתורתו כלים מעשיים לעבודה. אני בטוח שיכולים להיות מגיבים שונים שיעמיסו אותי במיליוני כלים שאפשר להסיק, ואני חושש שבאותו אופן אשאר בסוף עם אותו ערפל.

בסופם של ימים מתישים כאלה, שניסיתי בהם להיאחז במשהו שיפתור אצלי משהו וישאיר את הבליל הזה שבתחילה הקסים אותי כטירה בשמים שאני פוסע בה, מצאתי את עצמי מעריך שוב ושוב את היומיום הגס שבסופו אתה יכול לספור מה עשית גם אם הוא היה פיזי בלבד ונטול כל רוחניות. מילים אחרות: הקיבוצניקיות המעשית שממנה ברחתי, הגסות הזו של החומר ושל העוסקים בו, ובכן היא נדמתה כעת מלאה אמת. והדברים לא אירעו משום שנטענתי ברוחניות שתמלא אותה, אלא משום שבה אפשר היה לתפוס התחלה, אמצע וסוף, וידעתי שאין רמאויות ומגדלים באוויר.

כך שדומני שזו אבן נגף בסיסית אחת.

האחרת הייתה קשורה, ועודנה קשורה אני חושש, בלימוד הגמרא ובמשא ומתן ההלכתי. כבר הרי"ף ביקש לעקוף את המשא ומתן הלמדני של הגמרא ולתמצת אותה כולה לשורות תחתונות שאפשר לנהוג לפיהן. אבל כאן, אצלנו, בימינו, יש יותר מכך. אינני מבין, וגם אינני רואה, איך הבקיאות והידע בכל השורות, הראשונות, האמצעיות והתחתונות, הופכים את אלו הרוכשים אותם לאנשים טובים או מבינים יותר. כן, מבינים יותר בתחום שלהם, אבל באיזה תחום אחר?

בתוך העולם הפנימי של התורה יש להם סמכות, והסמכות הזאת בעצמה מהדהדת ומכה גלים ויוצרת דברים. אבל הדברים תלויים האחד בשני ואין להם קיום חיצוני: אם אינך מאמין בכוחם של אותם תלמידי חכמים במציאות שמעבר להם, אין להם כל כוח. הם פשוט אסופת בעלי מקצוע בתחום מסוים שלמרבה המבוכה מייחסים לעצמם ידע וסמכות בכול. וכשאתה בודק את אמירותיהם שאינן תורניות-הלכתיות, הן מתבררות הרבה יותר מדי פעמים כלא-חכמות. וכנראה בדיוק בשל אותו ייחוס עצמי של סמכות חובקת כול.

אז אחרי שאתה מוריד את המשקפיים ולא נותר לאנשים שבהם השקפת כל ממד נוסף, אתה שואל את עצמך אם היה להם אי פעם משהו חוץ ממה שאתה עצמך ייחסת להם. האם היה להם כוח חוץ מזה שאתה עצמך הענקת להם.

אז לְמה מכשיר המשא ומתן ההלכתי? לראייה טובה ונכונה יותר של המציאות, או שמא לידע רב בעולם לא רלוונטי? כן, בהלכה כתובים דברים חמורים על מי שנותן עיניו באישה, ואפילו באצבע קטנה שלה. אז מה? בתורה כתוב גם על מצוות ייבום. מי מייבם? כתוב על איסור הלוואה בריבית. מי מקיים את זה? כולנו לווים ומלווים לבנקים. הכול בריבית. המשק מתבסס על ריבית.

אז איך אפשר לקיים דיון על צניעות בהתבסס על ההלכה? זה נשמע טיפשי לשאול, אבל אף אחד לא חושב אפילו שההלכה הזו אפשרית לקיום. אם מבקשים לדחות חברה מעורבת על בסיס איסור הבטה באישה, הבעיה איננה עם המקיימים את החברה המעורבת אלא עם מי שמבקש להביא מההלכה הזאת ראיה.

איפה ישנם אנשים

כאן, אני חושב, מתחילה ההבטה על עצמנו. כי ניסינו להביא את עצמנו להיות האנשים האלה שעליהם כתוב בהלכה. וזה לא עבד. אז השאלה חוזרת אלינו: לא מי אנחנו כחוטאים לאור ההלכה, אלא מי אנחנו כבני אדם, ובעיקר כיהודים, אל מול הלכה לא רלוונטית. אולי אפילו הלכה שמסוכן לקיים ועדיף לא לנסות. כוונתי, השולחן ערוך לא התכוון לכך שלא באמת צריך לקיים את ההלכה בנוגע להבטה באישה ואנחנו יכולים להמשיך הלאה. הוא התכוון גם התכוון לכך שכן, בוודאי צריך לקיים, אבל אנחנו יודעים שחברה שבה זה יקוים תהיה חברה חולה שאנחנו לא רוצים לחיות בה, ובעיקר בעצם לא חיים בה וזהו.

אז אנחנו יהודים דתיים שלא מתכוונים לקיים את השולחן ערוך כפי שהוא כתוב, בפרט בנושאים מסוימים. והדבר מתרחב הרבה אל מעבר לשולחן ערוך. הוא מגיע לתורה עצמה. שכן כפי שכבר ציינתי לעיל, אנחנו כן מלווים ולווים בריבית. ובעצם, אם נפתח ונבדוק את ההלכות המובאות בתורה, דומני שאנחנו לא מקיימים אף אחת מהן כפשוטה. ועם כל הכבוד לתורה שבעל פה, ויש כבוד, אני לא חושב שהתורה נכתבה כך כדי שנבין הכול אחרת.

אבל מעבר לכך ויותר חשוב: תורת הגמול. מי חושב, לאור ההיסטוריה היהודית הרחוקה והקרובה, שהגמול שקיבלנו מתאים למה שנתַנו? מי חושב שהגמול על העקשנות לקיים מצוות צריך להיות רצח מסיבי ונרחב כל כך? מי חושב שהעם היהודי קיבל עד כה גמול נאות, בהתאם למה שכתוב בתורה, על שהתעקש לשמור על זהותו?

התורה לא מספרת לנו מה שקרה, ולא קרה מה שהיא סיפרה. הקללות שהתורה מביאה אירעו גם אירעו, ברוחב, אבל דומה שלא על הדברים הנכונים, וגם, נראה שלא באנשים הנכונים הן פגעו. ותשובתו של הרב עובדיה יוסף על כך, שהנרצחים בשואה הם גלגול של נשמות מן העבר שחטאו, היא הדגמה טובה למה שטענתי לעיל, בדבר חוסר הקשר בין בקיאות, ואפילו מפליגה ביותר, בהלכה, לבין אמירות בעלות משמעות בתחומים אחרים.

אבל גם אם ניקח את הדברים להקשר רחוק יותר, למציאות רחוקה יותר, לזמן קדום יותר, האם שם הם כן התאימו? דומני שחוסר ההתאמה בין מה שהתורה מבטיחה לבין מה שקרה בפועל ישן מאוד. קדום.

ואם כך, מדוע שמרנו בכל זאת על הדברים? ואני חושב שכאן אנחנו מתחילים לנוע אל עבר עצמנו. שמרנו משום שיש בהם קדושה ואמת. והעבודה של דורות רבים הייתה נגיעה בקדושה ובאמת האלו ונשיאתן והעברתן הלאה בצורה שונה שתשמר אותן. אלא שלא מדובר רק בצורה שונה אלא גם בזניחת מצוות ישנות. מנטרלים אותן באמצעות מנגנונים עוקפים ומתרצים את הדברים בכך שאנחנו כבר איננו ראויים. שהדורות הקודמים היו בקדושה כזו שהדבר התאים להם, אבל בימינו… כך שאין הודאה. אין האמירה: "זה לא נכון עוד. יש אמת אחרת. על בסיס הקודמת". והיה מוכרח כך. בשל לחצים חיצוניים ובשל השמרנות שעמדה בבסיס המשך העברת התורה.

ואני חושב שזה באמת מה שנדרש היום: לומר בדיוק את הדבר הזה. אנחנו לא אבותינו, והרבה מאוד מאמתותיהם התבררו כלא נכונות. ומה מכאן ואילך?

באותו אופן ובאותה מטבע: יש חברה מעורבת. אנחנו חברה מעורבת. איך ההלכה מתחילה מכאן והלאה? יש ניסיונות די מגוחכים מצד רבנים שמבקשים להתאים את עצמם לתקופה וליהנות מכל העולמות: גם מהיותם 'מודרנים' וגם מהיותם 'רבנים', לפסוק כל מיני דברים אופנתיים. בדרך כלל לא תשמע אותם אומרים "נכון, כתוב, אבל זה לא אנחנו ולכן לא רלוונטי. המציאות היהודית יכולה להתחיל, ובעצם להמשיך, באופן מסוים רק מכאן והלאה". כן, מוצאים אומץ לב, לפעמים דווקא אצל היותר חרדים, להקל – כן, להקל – בדברים שברור לחלוטין שהקולא היא חידוש מופלג בהם ובעצם המצאה של אותו פוסק. אבל לא נשמע את האמירה המפורשת שזה מה שנעשה.

ולמה חשובה האמירה המפורשת? אני חושב שבשביל דבר אחד לפחות: כדי שכשנדבר עם הקדוש ברוך הוא לא נשלה את עצמנו שהצלחנו לרמות אותו.

לקריאה באתר