מצב השוק / יהושע גרינברג

בתוך סחרחרת מסחר הספרים היום, מוצא עצמו הסופר בתחתית המערכת. יחסי הציבור נעשים חשובים יותר מהקפדה על עריכה, ומאזן ההוצאות מהלב התרבותי. חוויותיו של סופר יוצאות לאור

לפני חמש עשרה שנה הוצאתי לאור את ספרי הראשון, 'ההפך'. לבד. שלחתי את כתב היד להוצאות לאור שונות והוא חזר אליי מלווה במכתב שלילה. אחד המכתבים שמור עדיין אצלי. קצת שמחתי. רציתי להוציא את הספר לאור לבד. למדתי קולנוע ועבדתי בתחום, ועניין ההפקה לא היה זר לי. מה שאחרים יכולים לעשות, וביוקר, למה שאני לא אוכל?

מלך ליום אחד

הביקורות שקיבלתי ממי שקרא את הספר היו מצוינות. היה ברור לי שיש פער בין מה שההוצאות לאור מסוגלות לעכל לבין מה שהציבור מסוגל לעכל ואף מעוניין בו. עיצבתי את הספר והדפסתי אותו. לא ידעתי שום דבר על מה לעשות מכאן והלאה. הלכתי לחנות שהערכתי, עם עותק ביד, ושאלתי אם הם ירצו למכור. המוכר הסביר לי בסבלנות שהוא לא יכול לעבוד עם מי שמוכר ספר אחד בלבד. שאפנה למפיץ. כך התחלתי ללמוד את השוק.

המפיץ התלהב מהספר והסכים להפיץ. כשהספר הופיע בחנויות זה היה גדול. והוא הופיע בחלונות הראווה. העיצוב משך את הקונים ושכנע את המוכרים לשים אותו שם. ספר בהוצאת מחבר לא ידוע שזהו ספרו הראשון. השמים התכופפו אליי. היה לי מזל. גם העיתונים התעניינו בי, ואפילו אמצעי המדיה האחרים. אפילו ההוצאות לאור. לאור הביקורות המחמיאות החליטה הוצאה לאור להוציא את הספר מחדש כשמצורפת לו נובלה חדשה שכתבתי. ההמשך פחות מלהיב. צורת העבודה הפרטית וההוצאה לאור לבד קסמו לי. העבודה עם הוצאת הספרים הייתה הרבה יותר מסורבלת.

הנה תמונת השוק באותם זמנים: היו החנויות, סטימצקי וכל השאר; היה המו"ל והיו המפיצים. היו הוצאות לאור שהפיצו בעצמן לחנויות, והיו כאלו שנעזרו בשירותי מפיצים עצמאיים. חלק מהתשלום לספר הגיע לחנויות ולמפיצים, וחלק למו"ל. אם הוצאת את הספר לאור לבד לקחת על עצמך אמנם את הסיכון הכספי, אבל אז יכולת גם ליהנות מרווחים גדולים יותר. אתה הלוא המו"ל.

העבודה עם הוצאה לאור היתה סיפור אחר לגמרי. לא היה הקשר עם בית הדפוס, לא אתה עיצבת את הכריכה, ובכלל, נשאבת לפס ייצור. ראשית, אתה האדם הכי חשוב במערכת עד שחותמים איתך את החוזה, והכי פחות חשוב אחר כך. כל זמן שהספר בעריכה מתעניינים בך. לפעמים אפילו מאוד. נגמרה העריכה, והופ, מה שהיה מוקד חיים למשך זמן מסוים נגמר. מי שערך או ערכה בשבילך עובר הלאה, הספר מגיע בסופו של דבר לחנויות, ואתה נותר עם דיווחים חד-שנתיים או דו-שנתיים על מכירות (או אי-מכירות). נכון, יש גם השלב של יחסי הציבור.

אבל קודם לזה. צריך להבין את המערכת: הוצאות לאור קיימות קודם כול בשביל עצמן. לא בשביל הסופר. לפעמים הן קיימות גם בשביל הספר. בדרך כלל הוא קיים בשבילן. יש שם היררכיה של אנשים שמקבלים משכורות. והדאגה הראשונה היא להם. כולם צריכים משכורות ותנאים ומקום עבודה, וצריך לשלם את זה. והנה בא הסופר הנודניק שמנסה לדחוף כתב יד למערכת. לפעמים הוא מצליח, ואז הוא הופך מלך – ליום אחד.

לשרוד את יחסי הציבור

כל זה מעלה את השאלה עד כמה כדאי באמת לעבוד עם הוצאה לאור. למה לעבור את כל המתח הזה ולפרנס את המערכת הגדולה הזו כשאתה הוא זה שמחזיק אותה על גבך? ומכיוון שבשאלה זאת התלבטתי, חזרתי להוציא לאור לבד גם אחרי שנוצר הקשר שלי עם ההוצאות לאור. ואינני בטוח שצדקתי בכך.

תהליך העריכה יכול להיות מאיר עיניים. הכותב צריך להתמודד בו עם מה שכתב. משום שאת מה שכתב רואות עיניים אחרות. זה מפחיד. מפחיד בעיקר משום החשש שאם תראה את מה שעשית, תאבד את זה. את היכולת לעשות את זה. לכתוב. מעבר לכך, יש כאן הרבה עבודה פרטנית, שבהצטרפותה לתהליך שלם יכולה לשנות באופן מהותי, לטובה, את מה שלא בהכרח היית מודע אליו כשכתבת.

כשעובדים עם הוצאה לאור, מרגע שמסתיימת העריכה, הספר עובר למחלקה הבאה. והסופר לא תמיד מעורב בהחלטות שמתקבלות שם, בדרך כלל לא. אז בוחרים עיצוב לעטיפה, והעיצוב יהיה תלוי בהגבלות של ההוצאה לאור. הגבלות שמתחילות בראש, בתפיסות המוצא, באיך נראה ספר. מי שרוצה לדעת משהו על ההגבלות האלה מוזמן לבחון את המצאי בחנויות הספרים. די מייאש לדעתי.

ובאיזשהו שלב גם מוציאים את הספר לחנויות. אתה יודע מִזה קודם, אבל כשזה קורה – כשזה קורה, הכול שווה. עד שאתה מתחיל להיזכר בעובדה שכמוך יש רבים מאוד ושבתוך שבוע לכל היותר הספר שלך יפנה את מקומו לספר של מישהו אחר, שרוצה גם הוא לזכות בכל מה שאתה רוצה. אז באים יחסי הציבור והצילומים לעיתונים והנכונות למכור את עצמך על גבי העיתון, שהם חלק ממאבק הישרדות שקל ללגלג על תוצאתו, אבל קשה לשרוד אותו כשאתה בו. וכך חוזר חלילה עם הספר הבא.

אני מבקש לומר כאן משהו על התהליך בכללו: ברור שיש כאן עניין כספי. ברור שיש כאן עניין מסחרי. השאלה היא אם נותר הלב התרבותי. דומני שבמהלך השנים, בגלל העובדה שההוצאה לאור בנויה כפי שהיא בנויה, הלב הזה הולך ונעלם.

1 ₪ בלבד

לפני כמה שנים ביקשה אחת ההוצאות להיפטר ממלאי ספרים שישב אצלה במחסנים ועלה כסף אבל לא הכניס. דומני שזה היה הרקע לפתיחת רשת חנויות שהיו בתחילה ממוקמות בצמתים גדולים, לאו דווקא במרכזי ערים אלא מחוצה להן. היו לרשת מחסנים גדולים מלאי ספרים שעלו שם הרבה פחות מאשר בחנויות. אפשר היה גם למצוא בהם ספרים שכבר מזמן לא נמצאו בחנויות הרגילות. זה עבד. כל כך טוב, עד שהחנויות התחילו להיכנס גם אל תוך הערים. כך גדלה הרשת הזאת והתעצמה.

ההוצאה כנראה פתרה לעצמה את בעיית ההפצה. אם רשת הספרים שייכת לך, אתה לא צריך לשלם עמלת הפצה ויכול לגרוף את הרווח לכיס. או לתת אותו לקונה. או שניהם גם יחד. וזה מה שקרה. הרשתות הפכו למנהיגות השוק ולמנהיגות המבצעים. הוצאות לאור אחרות (מרביתן), שלא הייתה להן רשת חנויות, היו חייבות להיכנע לתכתיבי המבצעים השונים, שאם לא כן לא יקנו את ספריהן, ומכיוון שהן כן שילמו את ההפצה, הרווח שנכנס לכיסן נפגע קשות. ומכאן אל המחבר – החוליה החלשה ביותר בשרשרת – שכיסו, שממילא קיבל את המעט, הצטמק עוד יותר.

ולכל המבצעים האלו יש עוד השפעה על מה שהמחבר מקבל: בחוזה שנחתם עם המחבר נקוב מחיר הספר וממנו נגזר הסכום המגיע למחבר, באחוזים. אלא שלזה נוסף סעיף האומר שאת התמלוגים האמורים יקבל המחבר רק מהמחיר הנקוב בחוזה, אבל לא ממחירי מבצע. הספר יוצא לחנויות, והופ מתחיל המבצע. כך, אם המחיר שננקב בחוזה היה, למשל, 79 ₪ (גם שם תמיד עם תשע בסוף), והמחיר שבו נמכר הספר בפועל היה 49 ₪, במבצע, הרי שהמחבר לא יקבל את התמלוגים שעליהם דובר, אלא את מה שהוא אמור לקבל במכירות מבצע: 1 ₪ בלבד.

כמובן, לא כל ההוצאות לאור נוקטות את הדרך הזאת, אבל זה קורה. וההוצאה לאור, שגם כך היא המרוויחה הגדולה מהספר (אמנם גם המפסידה במקרה של אי-מכירה), מרוויחה עכשיו יותר: גם את מה שאמור היה להגיע למחבר.

האמצעים, שהיו בתחילה רק אמצעים למכירה: יחסי ציבור, שיווק ועוד, הפכו לעיקר. והסחרחרה רק מאיצה את מהלכה: ההוצאות לאור יכולות להשקיע פחות בעריכה משום שנשאר להן בכיס פחות, הן מוציאות יותר ויותר ספרים לשוק, בתקווה לקלוע באחד מהם לטעמו של הקורא וכך להרביץ את המכה שתחסל את ההפסדים, נותרים יותר ויותר ספרים במלאי שצריך למכור במכירות מיוחדות, המכירות המיוחדות גורפות פנימה גם את הספרים החדשים, המחיר שלהם יורד ולכן צריך להוציא עוד ספר כדי לכסות את ההפסדים, וחוזר חלילה.

בתוך כך קשה לבנות מסע יחסי ציבור לספר, משום שיש יותר ויותר דורשים למקומות שבהם יכולים יחסי הציבור האלה להופיע בהם, וגם, וזו הבעיה: כל כך הרבה ספרים מציעים לציבור וכל כך בזול, שכבר אין לו מקום בשבילם. וגם: כשאתה רואה עוד ועוד ערמות, עם עוד ועוד פתקאות שמסבירות לך כמה אחוזים מורידים לך ממחיר הספר אם תקנה עוד שלושה ספרים יחד איתו, או שניים, או חמישה – אתה כבר לא רוצה לגעת בזה. וכאן הסחרחרה מתחילה להיתקל בקיר האמיתי והסופי שלה: אין קונים. זו כמובן תמונה כללית של המציאות, כפי שאני רואה אותה מתוך ניסיוני.

התקווה – אלקטרונית?

הקיר האחר שבו נתקלת התעשייה כיום הוא הקיר האלקטרוני. בארה"ב עולה מקומו של הספר האלקטרוני ומכירותיו עולות על אלו של הספר המודפס. בארץ המצב עדיין שונה, אבל סביר להניח שגם כאן יתפסו העותקים האלקטרוניים מקום גדל והולך. ככל שיהיו יותר טאבלטים יהיו יותר ספרים אלקטרוניים. כך נראה. זו רק שאלה של זמן.

אז לאן הדברים פונים?

את הספר האחרון שלי פרסמתי שוב בעצמי. גם בגלל שהוא נדחה על ידי כמה הוצאות לאור וגם משום שרציתי להוציא אותו לאור לבד. הפעם הכרתי וידעתי את המגבלות. ובכל זאת, רציתי לעצב אותו בעצמי. ידעתי שהעיצוב לא יתקבל על ידי ההוצאות לאור, ורציתי להיות בעל הבית של עצמי. זה היה כמו פסל. הייתי חייב לפסל אותו כך שבָּרוֹ יעיד על תוכו.

לוואי והספר האלקטרוני ייצב בסוף את הדברים. אולי הוא יפנה בחזרה את המקום לסופר. אולי הוא יטאטא את כל הממסד הזה שרובץ על הכותב והופך אותו כמעט ללא קיים, יאפשר שוב את הקשר הישיר שלו עם הכותבים ויסדר את העניין. ואולי לא.

לקריאה באתר