"התלת־רגליים חובשים כיפה", מוסף שבת, מקור ראשון, 8.3.2013



התלת־רגליים חובשים כיפה / יהושע גרינברג

אצל טולקין הרע מחסל את עצמו, אצל כריסטופר הגיהנום הוא בלתי נמנע ופולמן מוצא תחליף לכנסייה. הרהורים על מודרניות ודתיות מכוסה בעקבות ספרי הפנטזיה

רבים סברו שהיצירה 'שר הטבעות', שנכתבה במהלך ימי מלחמת העולם השנייה, היא משל על מה שקרה במלחמה זו. טולקין הדף טענות אלה, ואני מאמין לו.

עם זאת, נראה שהמקור שהוליד את התפיסה הנאצית הוא גם זה שהוליד את יצירתו של טולקין. די להתבונן בקטבים בשני המקרים: הנאצים הגבוהים והזקופים, הבלונדינים, אל מול היהודים עקומי הגו, בעלי האף המעוקל והמוארך, הנכלולים; ואצל טולקין, האלפים הגבוהים, החזקים והאלמותיים לעומת האורקים הכפופים, בעלי האף המעוקל והמוארך, הנכלולים.

לא קשה לאתר את העקבות הנוצריות בשני המקרים, ובעצם את המקור הנוצרי. התפיסה הנוצרית דיכוטומית ומפרידה באופן מוחלט בין רע לטוב. העולם הזה, הנוכחי, הוא מבחינתה מקום פגום עד שיגיע הגואל ויגאל אותו, וכשזה יקרה תגיע אלינו ממלכת השמים.

טולקין מציית ולא מציית לנרטיב הזה. כך גם הנאצים. הם היו חילונים ולא האמינו במלכות השמים הנוצרית. בזו לה. אבל הקיטוב היה אצלם. גם אלו המעכבים את הגעת הגאולה מבחינת הנאצים, כמה מפתיע, זהים למעכבי הגאולה בנצרות. אלא שבנצרות היהודים הם חוטאים, אצל הנאצים הם מכוערים, שולטים בעולם ופוגעים בו. החטא אצל הנאצים חילוני, אבל קיים וגם נצחי. אינך יכול למחוק את היותך יהודי ולהשתנות.

גם אצל טולקין המציאות חילונית. הנביא שמת וקם לתחייה לא הוא המושיע, והוא עוזב אל מין מלכות שמים. אבל לא בה מתמקדת העלייה ולא היא המצפה לגאולה. אצל טולקין, לעומת החזון הנאצי, אין השתלטות של גזע האדונים, והאֶלפים, המקבילה שלו לגזע הארי, מפנים את מקומם והולכים. אצלו הטוב קשור ברע, ובעצם הטוב הזה הוא מה שלמעלה מהעולם הזה, ודינו להסתלק ממנו. עם נפילת מורדור נעלמים גם כוחות הקסמים, וכל מי שקשור בעולם הקסם מאבד אותו והולך. הדיכוטומיה החריפה בין רע לטוב נפתרת אצל טולקין לא עם התגברות הטוב אלא עם הסתלקותו בעקבות שקיעת הרע. הגיבור אינו מחסל את הרע. הרע מחסל את עצמו.

הנאצים הציגו חזון אחר, אולי משום שלא היו נאיבים וידעו שכדי שהאוטופיה תתממש צריך מישהו לממשה. הם נטלו על עצמם את התפקיד הבזוי שאיש זולתם בעולם לא שש ליטול על עצמו – לנקות אותו מהחלאה שהצטברה בו, גם אם בדרכים קשות.

האם טולקין חתר לאוטופיה? שאלה טובה. מבחינתו האוטופיה היא חיי היומיום, שהסתלק מהם הגורם שהפריע אותם ופגע בהרמוניה שלהם. ומה שפגע, לא פחות מהרע הנורא של מורדור, הוא הזרוע הביצועית של סרומאן, שהשתלט על ארצות ההוביטים והרס אותן. למעשה, סרומאן הוא המהפכה התעשייתית שהחריבה את הטבע הפסטורלי של הכפר האנגלי, זה שהוא הוביטון. אבל עד מהרה הוא מובס והשלווה משתררת.

אפשר עוד להפליג בכך, אבל עיקר מה שעומד מאחורי ההשוואה הוא העובדה שהתקופה המודרנית מחקה ביד אחת את המסורות הגדולות של העבר ואת הדתות והפכה אותן לא רלוונטיות, וביד האחרת, כתוצאה מכך, אפשרה להן לעלות ולצמוח כשהן לא מזוהות באופן רשמי אלא מבוללות בתוך עלילות חילוניות כאילו ניטרליות ולמעשה מוליכות אותן ומשמשות להן בסיס ושדרה.

המקור לתפיסה הנאצית הוא המקור ליצירתו של טולקין. כרזת הסרט 'שר הטבעות'

המקור לתפיסה הנאצית הוא המקור ליצירתו של טולקין. כרזת הסרט 'שר הטבעות – שני הצריחים'

מורדים בכיפה

שם, בנקודה הזאת, מתחילה הטרילוגיה הפנטסטית 'התלת־רגליים' (The Tripods), שנכתבה גם היא בידי סופר בריטי, סמואל יוד, תחת שם העט ג‘ון כריסטופר. היא נכתבה בשנים 1967־1968, ושני הספרים הראשונים שלה הומחזו והועלו כסדרה בידי הבי־בי־סי בשנות ה־80. בעברית היא הופיעה בהוצאת עם עובד בכרך אחד בשנת 1987.

גיבור הספר ובן דודו נולדים בכפר באנגליה. העת המודרנית אינה קיימת. מי שכן קיימים הם התלת־רגליים. אלו רובוטים מתכתיים ענקיים הנעים על שלוש רגליים. מדי פעם הם מופיעים בכפר הפסטורלי, בין היתר כדי לקיים את טקס החניכה לצעירים שהגיעו לגיל ארבע עשרה. במהלך טקס זה אותם צעירים מכוּפִּים. לקדקודם כיפה, זו שנושאים כל המבוגרים.

בשוליים, בקצוות, ביער, שוכנים אלו אשר לא צלחו את הכיפוי כהלכה. הם אינם שפויים. נוהמים כזאבים ומקיימים ביניהם יחסים פרועים. האוכלוסייה המכופה דואגת להם ומספקת גם להם אוכל בימי חגה.

שני הגיבורים מבקשים להימלט מהכיפוי. נודע להם על כוחות מורדים ששוכנים הרחק מהם וניתנת להם מפה להגיע שמה. מסעם רווי הרפתקאות כמובן, אבל הם מצליחים להגיע (שוב כמובן), להילחם בתלת־רגליים ולהביסם.

התלת־רגליים האלו הם למעשה חוצנים שגם הם, כמו הרובוטים המתכתיים שבעזרתם הם מקיימים את שליטתם, נעים על שלוש רגליים. כל המבוגרים בכדור הארץ עוברים כיפוי, שאחריו כל מחשבותיהם ורגשותיהם מדווחים לחוצנים והם למעשה נשלטים בידיהם, אבל בעיני אותם חוצנים הדבר הוא אך לתועלת לבני האדם. קודם שהגיעו התלת־רגליים נלחמו בני האדם איש באחיו וכמעט השמידו את כדור הארץ. החוצנים השתלטו על העולם ולמעשה הצילוהו מידי בני האדם, ואת בני האדם מידי עצמם. כעת, לאחר הכיפוי, כולם צייתנים, רובוטים אולי, אבל הכיפה שולטת בפרמטרים רבים של חייהם, גם במחלות ובתשוקות הרעות, וכעת כולם בריאים וחיים יפה. יש להם די אוכל וחייהם שלווים. התלת־רגליים הסיגו את המודרניות לאחור והשיבו את בני האדם לשלוות ימי הביניים, ללא המלחמות של אז. אין להם לבני האדם אלא להודות לאדוניהם על כל זאת.

גזע האדונים שב אפוא. והפעם הצליח. אלא שהוא אינו מורכב מבני אדם. ונקודת הסיום של טולקין היא נקודת ההתחלה הפעם. כן, כולם חיים את החיים הכפריים היפים והטובים, אבל האנושות מורדת בהם ותובעת את חירותה. ומה קורה כשהיא מצליחה? כשהגיבור חוזר לכפרו הוא מגלה, כמו טולקין עצמו וכמו גיבוריו ההוביטים, שהמודרניזציה הורסת אותו. ושלא כמו ההוביטים, הוא אינו יכול לגרשה. הוא שהחזיר אותה. מועצת המורדים מבקשת להגיע לפתרונות דמוקרטיים אחרי שהביסו את החוצנים, אבל גם בכך יש בעיות, והיצרים והאינטריגות עולים שוב, משגרים אותנו כפי הנראה שוב אל אותו עתיד שממנו היו החוצנים צריכים “להציל“ אותנו.

המחבר אינו משתעשע אפוא בדמיונות של הסגת המודרניות על תחלואיה לאחור. הוא חושף בפנינו את הגיהנום שבו אנו חיים כמקום שאין לחמוק ממנו. מגלה שהנוסטלגיה לעבר משקרת לנו ושאיננו יכולים לעקור את הרע מתוכנו גם אם באמצעים פנטסטיים נדמה שכן. אין בטרילוגיה זו כל זכר לנצרות. היא נעלמה. טרילוגיה זו היא מעין מקבילה פנטסטית של הימים שלאחר מלחמת העולם השנייה לקהלת – סובב סובב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח.

ויתור על הכוח

'חומריו האפלים' (His Dark Materials) של פיליפ פולמן – שוב טרילוגיה ושוב מחבר בריטי – חורגת מכל זה. שלושת ספריה הם 'המצפן הזהוב' (כתר ואופוס, 2003), 'הסכין המעודן' (כנ“ל, 2004) ו'משקפת הענבר' (כנ“ל, 2005). העלילה מתרחשת בעיקר בצפון הקסום, ובהדרגה, בעולמות שונים בו בזמן. שלושה גיבורים עיקריים יש בה, ועוד אחד.

שלושת הגיבורים הם למעשה בני משפחה אחת, אלא שתואר זה, משפחה, אינו הולם אותם. הילדה, ליירה, גדלה בנפרד משני הוריה, שאינם בני זוג. וכל אחד מהם משנה בתורו את העולם. למעשה, את העולמות כולם. ליירה היא ילדה חוצפנית, שקרנית ושובבה שמסבכת את עצמה באופן לא מודע במה שהוא לִבו של העולם: האבק. האבק הוא החומר האפל הממלא את רוב היקום והוא בעל תודעה עצמית. ילדים אינם חשופים אליו, אבל כשהם מתבגרים הוא מתחיל לסבוב אותם. ועוד: לכל אדם יש אישיות חיצונית צמודה לו שהיא בעצם אישיותו הפנימית. היא מתגלמת בדמות חיה שמינה תמיד הפוך למינו של האדם שאליו היא צמודה. ואצל ילדים היא יכולה להיות כל חיה ולעבור מחיה כזאת לאחרת, אבל כשהם מתבגרים היא מתקבעת בדמות חיה מסוימת, המשקפת את אופיו האמיתי של האדם שלה.

הכנסייה, באמצעות אמה של ליירה, מנסה לקטוע בין הילדים לבין החיות שלהם, הקרויות דמונים, ובכך למנוע מהם את החשיפה לאבק, הנתפס כתולדת החטא הקדמון. מי שעבר תהליך קיטוע זה הופך למבוגר נטול רצון אישי ועניין. רובוט אנושי.

ברור אפוא הרצון להילחם במזימה זו. אלא שמהצד השני מופיע אביה של ליירה, שזומם את ההפך: להילחם בכנסייה וליצור רפובליקת־על של כל העולמות. שכן כאמור ישנם עולמות אחרים, דוגמת זה שלנו, שממנו בא הגיבור הנוסף ושבו אין דמונים. הגיבור הזה עובר אל העולם שבו שוהה ליירה באותו זמן. והם נפגשים כמובן, וגם… טוב.

כאן, בטרילוגיה זו, חוזרת הדת, והפעם באופן רשמי, גלוי. וכאן גם גלויה המלחמה נגדה. מישהו אי־אז תפס את מקום הא־לוהים וכלא אותו, והוא מתיימר לדבר בשמו. זהו המלאך מטטרון, הקרוי גם הסמכות. ונראה שכוונת המחבר היא שהכנסייה, המדברת בשם הא־לוהים, מדברת למעשה בשם הסמכות. מזימתו של אביה של ליירה היא אפוא להביס את הסמכות ובמקומה להשליט רפובליקה.

וכאן בא הטוויסט המעניין (לפחות אחד מהם) של המחבר: אינך יכול להשליט רפובליקה על כל העולמות. אין רפובליקת השמים. אם תיושם, היא עצמה תהפוך לסמכות שנגדה נלחמים. זו המתיימרת להיות א־לוהים. גיבוריו של פולמן לא זו בלבד שאינם שבים אל פסטורליה כפרית אלא כל אחד אל עולמו שלו; לא זו בלבד שאין כאן רע שמושמד כדי לחזור אל אותו יומיום אלא יש כאן תובנה אחרת לגבי אותו יומיום. המלחמה בכנסייה מביאה את החילוניות לתודעה חדשה. זו אינה חילוניות שמאמצת את חולאי הדת הישנה אלא חילוניות שמוותרת על כוחה. היא מודה בקיומו של א־לוהים, אבל אחר מזה של הכנסייה, שעיוותה אותו; היא מודה בקיומו של שאול, שהוא אחד העולמות; היא מודה בקיומו של כוח גדול מאיתנו, שהוא מודע לעצמו. ולנו אין אלא לשוב לעולמנו שלנו ולא לנסות להשריש תפיסה זו אצל כולם ולהנהיג מדינה נאורה, משום שזו תהיה עותק של מה שנגדו נלחמנו.

את מקום התלת־רגליים תופסת כאן אפוא הכנסייה, ואת מקום הכיפוי, הקיטוע. התוצר אותו תוצר. אבל פולמן, כפי שהוא מחזיר את הכנסייה לתמונה והורס אותה, גם מציע חלופה. דומני שהוא מציע אותה כאדם דתי, האדם הדתי־חילוני שדומני שהולך ומתרקם לאט לאט גם כאן.

לקריאה באתר