"מעבר לחטא ועונשו: בריחתה של ההיסטוריה האלוהית", השילוח 4 (2017), עמ' 150-141


מעבר לחטא ולעונשו: בריחתה של ההיסטוריה האלוהית

אלוהי ההיסטוריה מערים על האנושות, המספרת לעצמה את תולדותיה דרך נוסחאות מקודשות. לא החטא הביא גלות, לא האדיקות השיבתנו לארץ, וקדחת הנאורות החילונית לא הביאה גאולה לעולם. מסכת אישית, היסטורית-תיאולוגית, בשבח הענווה והפיכחון

יהושע גרינברג

בשורש התודעה הדתית נמצאת תודעת החטא. לא רק החטא בחיי היומיום, אלא גם החטא כפי שעיצב את תולדותינו: הוא אשר השליכנו מארצנו והחריב את מקדשנו, ותיקונו הוא שישיבנו לכאן ויביא עמו את הגאולה. אמנם העולם החילוני השליך תודעה זו מתפיסתו, אבל כיוון שלא הציג פרדיגמה היסטורית אחרת, גם בשבילו יש לתודעה הזאת משמעות.

אבל האומנם היה חטא? האם הוא שהחריב את המקדש? האם הוא הביא גלות? לסיפור ההיסטורי שלנו יש משמעות רבה מבחינת תפיסתנו העצמית. אולי הגיעה השעה לבחון אותו מחדש?

כדי לעשות זאת אני מזמין אתכם למסע קצר בעקבות מה שאפשר לכנות "ההיסטוריה הקדושה" של עם ישראל, זו שאנו משננים במסגרות הדתיות. במבט-על, גס וכללי, אשרטט את תולדותיו הרוחניות של עמנו למן תקופת המקרא; אבקש להראות כיצד השתנתה בימי הבית השני תפיסת האלוהות של ימי המקרא וכיצד השינוי הזה קשור לחורבן הבית; אראה כיצד הפרדיגמות שנוצרו ביהודה וביוון בימי הבית השני ולאחריהם עיצבו את התודעה הדתית-מדעית של ימי הביניים; ואטען שהמעבר מימי הביניים לעת החדשה התבטא בשבירת הפרדיגמות שעמדו בבסיסם.

המבט הזה מערער על אותה "היסטוריה קדושה" – אך גם על החלופות החילוניות, האוניברסליות, שהוצעו לה בעידן המודרני הסוער של המאות האחרונות. הוא נועד להעמיד אותנו לנוכח המציאות בדרך מדויקת יותר, ולהציע, בעקבות כך, הבנה חדשה של המשמעות הרוחנית של שיבתנו לחיים לאומיים בארץ ישראל, של תפקידנו ומקומנו, ושל האקלים הרוחני שנכון לנו ליצור ולחיות בתוכו.

חלק ראשון: ההיסטוריה

תקופת המקרא: הדת העברית

תקופת המקרא היא התקופה שבה הדת העברית נוצרה, צמחה מתוך הדתות שבסביבתה וחרגה אל כיוונים אחרים, נוגדים. היא נטלה את הבסיס הקיים והרכיבה עליו תפיסות שונות בתכלית. הפכיות. היא זרקה את כל האלים והותירה אחד: האל בורא השמים והארץ. בעשותה זאת היא זרקה גם את כל היחסים המורכבים, הנראים לנו היום טיפשיים, בין האלים. לא מריבות, לא ניאוף, לא משחקים, לא כיפופי ידיים, שום דבר מכל אלה. אל אחד. ומשכך, אל  היכול לשמש מופת מוסרי.

זה היה הדגש של הדת העברית. האדם לא נברא כדי להאכיל את האל, כפי שהאמינו למשל בדת המסופוטמית. האדם נברא כיצור הבכיר בטבע, והדרישה המרכזית ממנו לא הייתה להקריב קרבנות אלא לדאוג לגר, ליתום ולאלמנה. לכבד את האב ואת האם, לא לרצוח, לא לנאוף, לא לגנוב וכן הלאה. זו הייתה מהפכה אדירה. כל כך, שעד ימינו היא רלוונטית: אל תחפש מה צופן לך העתיד; אל תנחש בכבד או בעננים או בכוכבים; תמים תהיה. דאג אתה למלא את מצוות האל – והוא ידאג לך. עשה בניגוד לרצונו – ותסבול.

גם הדרך לנחש את רצונו פשוטה ביותר: היה בן אדם. יש קשר בין מי שאתה מבחינה מוסרית לבין השמיים שיורידו גשם או לא. הדרך להבין את רצון האל פשוטה, וגם הציוויים הבסיסיים ברורים. הכול פשוט והגיוני, אבל גם קשה ליישום: להקריב לאלים כדי לכפר את פניהם קל יותר מאשר לא לנאוף או לא לגנוב או לתת לגר.

ועוד, בהגיע מועד הקציר, הבציר, הגדיד או האסיף נדרשת לשלם מן התנובה את כל שלווית באשראי קודם לכן. כי מכך התקיימו האנשים: מתנובת השדה. ואם השדה לא הניב? אם הייתה בצורת? אם היה ילק? ארבה?

ובכן, גם אז אסור לך ללכת לכוהן כדי שינחש בעבורך ויאמר לך מה האל רוצה שתעשה. אסור לך להקריב לאֵלָה כדי שתברך את שדך או תמחל לך על שפגעת בה. הותר פאה בשדך – ונשאת חן בעיני האל. לא קל יותר להקריב לו קרבן? ואם שמרת את ציווי ה' ובכל זאת נפגע היבול, אבל זה של שכנך לא נפגע ואתה מְתנה באוזניו את צערך והוא אומר לך: ולאלה ענת הקרבת? מה תענה? אם לא תשלם את חובותיך יילקחו ממך חמורך, שדך, ביתך, שאר רכושך. ואם לא די באלו, כי אז ילדיך, אשתך וגם אתה עצמך.

אבל אם תרצה לבקש משהו מאת ה' – לא מאל אחר, חלילה – ורחוק אתה מן המקדש, כיצד תבקש ממנו? אי אפשר לבקש בלי להקריב משהו בתמורה, ואסור הלוא להקריב מחוץ למקדש ה' שבירושלים.

לכן היה כל כך קשה למלא את הציוויים הללו.

והאל? הוא שכן במכון שבתו בשמיים, וכשביקש לנוע ממנו למקום אחר עלה על כרוב ויעף והמריא על כנפי רוח. הוא שכן שם, בשמיים, כל זמן שלא השכינו אותו גם בארץ. ואת זאת אפשר היה באותה תקופה לעשות בשני אופנים: בפסל ובמקדש. הדת העברית דחתה כידוע את הפסל, אבל אימצה את המקדש. ושם האל גר. והובאו לפניו שתי הסעודות, של בוקר ושל ערב. ומעבר אליהן, כל יתר הקרבנות. כך בדתות האחרות כאן וכך גם אצלנו. ואף שמות הקרבנות היו זהים, אצלנו ואצל עמים אחרים.

העולם בכללותו נחלק ל כמה תתי-עולמות, ובהם עולם השמיים; העולם התיכון, שבו חיים אנו, בני האדם; והעולם התחתון, זה שתחת האדמה, עולם השאול, שאליו הלכו המתים. והאל ישב במכון שבתו בשמיים כאשר תחת רגליו הרקיע, העשוי אבן הדומה לספיר. כך מתואר האל בורא השמיים והארץ אצל הבבלים, מרדֻכּ, וכך גם אלוהינו שלנו. השפה, מטבעות המילים, החוק, כל אלה היו זהים או דומים בכל המרחב, והדת העברית חרגה באשר חרגה והותירה אשר הותירה.

אבל העם לא שמר, ועבד אלים אחרים, ואת אלוהי ישראל עבד מחוץ למקדש, והבית חרב. הייתה גם התנהלות פוליטית שגויה: מלכי יהודה הפרו את בריתם עם מלך בבל וכרתו תחת זאת ברית עם מלך מצרים. חרה אפו של מלך בבל והוא עלה על יהודה, כבש אותה והחריב את המקדש. בתודעה היהודית נצרב חורבן זה כפי הנראה כפועל יוצא של אי שמירת האיסור על עבודת האלילים. כך נסללה הדרך לימי הבית השני: מונופול מוחלט של המקדש בירושלים.

בית שני: והיכן נבואת משה?

בשנת 539 לפנה"ס בא כורש וכבש את בבל. הוא אפשר לעמים מוגלים לשוב לארצותיהם. ולכל עם ועם פנה, הילל את אלוהיו וטען שאותו אל גדול בחר בו, בכורש, כמלך. כך היה כורש מלך כל האימפריה כולה ומלך כל ממלכה וממלכה בה. וכמלך מילא את חובתו והקים או שיקם את המקדשים, שבהם עבדו כוהני כל עם בהתאם לדתם. הוא לא ביקש להכפיף שום עם לדתו או לתרבותו שלו, ולעזרא ניתן מידי ארתחשסתא כתב המסמיך אותו לשפוט על פי חוקי האלוהים בעבר הנהר, הפחווה שבה שכנה יהודה.

במהלך תקופתם ביהודה הוכיחו עזרא ונחמיה את העם על נשיאת נשים נכריות, על אי-מימוש חוקי העבדים ועל חילול שבת ונחתמה אמנה על שמירת המצוות. והעם לא עבד אלוהים אחרים; ואת אלוהי ישראל – רק במקדש שבירושלים. כך מעלה הממצא הארכאולוגי.

זו הנקודה שבה נכון לשוב אל המובטח בתורה ולבחון אותו. בפרק כ"ו בספר ויקרא מתואר מה יקרה אם לא נשמור את מצוות ה'. הוא יחריב את ארצנו ויזרה אותנו בגויים, ואז תשבות הארץ את אשר לא שבתה בזמן שבתנו עליה. כלומר, החורבן וההגליה הם תוצאת אי שמירת מצוות השמיטה. אלה מאתנו שייוותרו בארצות האויב יירדפו ויאבדו בגויים. הם יימקו בעוונם ובעוון אבותיהם. אז יתוודו את עוונם ואת עוון אבותיהם, לבבם הערל ייכנע והם ירצו את עוונם. הקב"ה, כתגובה, יזכור להם ברית ראשונים אשר הוציא אותם מארץ מצרים.

מתי כל זה התרחש בפועל? לכאורה עם חורבן הבית הראשון. הבית חרב והעם הוגלה. אבל הוא לא נרדף בגויים. היה לו די טוב אצלם. כדי כך שרוב הגולים לא אבו לשוב ליהודה אחרי הצהרת כורש.

בימי מרדכי ואסתר, על פי המגילה, אכן רדפו את היהודים. אבל אין במגילה זכר לכל זה כפועל יוצא של אי שמירת מצוות; להפך, מדברי המן עולה שיש לעם זה דתות שונות מכל עם, כלומר, הם כן שמרו על דתם. ובתשועה, מאידך, אין כל זכר לקבלת מצוות שבגינה נושעו לבסוף.

זאת ועוד, כאשר שב העם לארצו אחרי הצהרת כורש לא הייתה זו שיבה מלאה, לא גאולה מלאה, שהרי לא היה מלך ביהודה, ויהודה עצמה הייתה קטנה ומצומקת.

אפשר לתרץ זאת. זו תחילתו של תהליך, והגאולה המלאה תגיע מאוחר יותר. והיא אכן באה: אנטיוכוס אפיפנס גזר גזרות דת, היהודים בראשות בית חשמונאי התקוממו, ניצחו במרדם, והחלה סוף סוף מלכות. והם הרחיבו את גבולות יהודה והפכוה גדולה וחזקה, הרבה יותר מקודם. אלא ששושלת המלוכה הזאת נפלה. במריבות פנימיות וביד איש באחיו. ורומא תפסה כאן את השלטון, ולשלטון רומא מי יֵדע אם יהיה קץ.

הנבואה, זו של משה, היכן היא? הוא הלא אמר שכאשר יבואו עלינו הברכה והקללה ונשוב אל ה' בכל לבבנו ובכל נפשנו, ה' ישיב את שבותנו ויקבצנו מכל העמים שבהם הפיץ אותנו. ואז יביא אותנו אל הארץ אשר ירשו אבותינו וייטיבנו וירבנו מאבותינו. כל זה אם נשמע בקול ה'. והנה עם ישראל כאן, ביהודה, והוא שומר את מצוות ה', ולא קורה מה שמשה ניבא. נראה שההפך קורה: המציאות מידרדרת ולעולם תהיה יהודה תחת עול עם חזק, שולט.

אז, אני חושב, החלו התפיסות האפוקליפטיות של "חורבן צורך בניין". דומני שאז החל להיקלט רעיון המשיח, כמו גם רעיון ה"יהיה יותר רע אבל זה יוביל אותנו ליותר טוב". לגאולה שהאל יגאל אותנו, שהלא הבטיח.

המהפכה התיאולוגית בימי בית שני

במישור הרוחני-תאולוגי התחולל אז שינוי עמוק. דומני שהראשון לחולל אותו היה כורש. הוא אשר ניתק בין המקדש למלוכה. הוא שגרם לאבדן כוחו הפוליטי של האל, בפועל. בימי הבית הראשון, תהילת המלך ותהילת האל היו כרוכות זו בזו. עם נפול המלך נפל גם האל, ובפועל, חרב המקדש. כאשר המלך ניצח במלחמה היה זה האל שניצח בעבורו, וכאשר הפסיד היה זה בגלל חטא כזה או אחר. כך בעמנו וכך בעמים אחרים.

והנה, כורש יצר מציאות שבה יש מקדש – בעוד המלכות נותרת ביד האימפריה. ומכיוון שכעת יהודה ואדום ובבל או ארם או כל ממלכה אחרת לא היו עוד במצב מלחמה אלא היו ממלכות שכנות באותה אימפריה, לא היה עוד המצב הזה של אל שנלחם באל מכיוון שלא עוד היה המצב של מלך הנלחם במלך. ומשהוכתר האל שלך כאל הגדול בידי המלך, אבל גם האל של העם האחר, שבניו שכנים לך, ואתה רואה את המשותף לאלים האלה ולדרך עבודתם, אתה מתחיל לתהות מיהו האל הגדול באמת, ושמא אינו אף לא אחד מכל האלים האלה שאת עבודתם אתה רואה לפניך.

וביהודה, ששוב לא עבדו בה אלוהים אחרים, ולא בבמות או במקדש לאלוהי ישראל מחוץ לירושלים אלא רק בירושלים לבדה, יהודי שביקש משהו מאת האל אבל היה רחוק מירושלים הרי לא יכול להקריב לו קרבן. החלה אפוא להתבסס תפילה ללא קרבן. וסביר להניח שגם בתי תפילה. אנו מוצאים שבימי מרד החשמונאים, החשמונאים חברו אל העם ואל חכמיו, הפרושים. החכמים הללו פירשו את התורה באופן שונה מזה של כוהני בית צדוק, כך נראה, וכשעלו בית חשמונאי לגדולה אחרי ניצחונם ודחקו את רגלי בני בית צדוק, עלו עמם גם חכמי העם, הפרושים. כך לקראת סוף ימי הבית השני נמצאו, על פי יוסף בן מתתיהו, שלוש כתות: כת הפרושים, כת הצדוקים וכת האיסיים.

שתיים מהן יכולות היו להמשיך ולהתקיים אחרי חורבן הבית השני. השלישית הייתה תלויה בו תלות מלאה. כת הצדוקים הייתה כת אליטיסטית, שהייתה מורכבת מכוהנים ומאחרים. מבני צדוק ומהעשירים בעם. חורבן יהודה והמקדש הותירו אותה ללא נקודת הכוח שלה, המקדש, שלמעשה נחמסה ממנה עוד קודם לכן בידי הקנאים.

ואילו לאיסיים ולפרושים היה די לחלום ולעשות גם אחרי החורבן. למנהיגי האיסיים היה מקדש וירטואלי: הם עבדו את האל באמצעות טהרה, חסד ותפילה. אחווה של גברים בלבד, שהקדישו את חייהם לעבודת האל. קופה משותפת הייתה להם. הם הקפידו מאוד על דיני הטהרה, הרבה מעבר לנדרש במקדש שלא היו בו, אבל מקומם וחייהם היו להם מקדש. והם טבלו הרבה, גם אחרי הטלת צואה, ולא הטילו אותה כלל בימי השבת. וחוץ להם היו עוד איסיים שכן התחתנו, אבל קיימו יחסים עם נשותיהם רק כדי הבאת ילדים לעולם.

לפרושים, לחכמים, הייתה התורה. הלל, שבא מבבל, הביא עמו משם טכניקות חדשות של הסקה, לימוד ופרשנות. שמאי התנגד לרבות מהלכותיו ודעותיו. כך נוצרו בקרב הפרושים שני בתים על תלמידיהם ועל המריבות ביניהם. אבל הנה, גם להם הייתה חלופה רוחנית למקדש. ומי שעמל לכונן אותה היה כוהן חכם, רבן יוחנן בן זכאי. הוא היה תלמידו של הלל, ולפי אחד המקורות הקטן בתלמידיו. אצל החכמים לא פעל מפתח ה"יחס", הייחוס, כלומר הכהונה. העלייה במדרגות החשיבות בקבוצה זו הייתה על בסיס יכולת, התמסרות וידע. בימים ההם עוד הייתה ירושלים והיה המקדש, והמקדש היה לב ההוויה הרוחנית והלאומית, אבל רק לכאורה: נוצרו לו חלופות רוחניות תוך כדי היותו.

כפי הנראה, גם במקדש עצמו התחוללו שינויים. המשנה מספרת לנו על רפורמות שערך יוחנן כהן גדול. מן ההקשר עולה שזהו יוחנן הורקנוס, החשמונאי. אחת מהן הייתה ביטול המעוררין. לפי התלמודים, הם היו מי שעוררו בכל בוקר את האל לעבודה. היו קוראים: "עוּרָה לָמָּה תִישַׁן אֲדֹ-נַי'". ויוחנן ביטל את מעשם משום ש"לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל". האל אינו ישן, ולכן אין שום סיבה להעירו. פרשנות התלמודים, אם היא נכונה מבחינה היסטורית, מלמדת אותנו שעד לתקופתו של יוחנן זה שררה התפיסה שלפיה האל אכן ישן במקדש, ויוחנן שינה אותה.

בין ההכרה בצורך לביצוע רפורמה עד שזו מתבצעת חולף זמן, בוודאי במקום שמרני כמו מקדש. לכן סביר להניח שכבר קודם זמנו של יוחנן, אולי הרבה קודם זמנו, סברו שאין זה הולם להמשיך את עבודת המעוררין. אבל מי ישנה סדר המקובל במקדש? כאשר נכנס יוחנן החשמונאי, כוהן גדול מבית יהויריב ולא מבית צדוק, שממנו יצאו הכוהנים הגדולים מימי שלמה ועד אז, יכול היה לבצע את מה שכבר הוסכם שצריך להשתנות. כך נראה סביר. והדבר מתחזק לאור עובדת פרישת בני צדוק האיסיים מן המקדש. היה אי-נחת סביב העבודה הקיימת, וזו הולידה חלופה, ובסופו של דבר גם שינוי במקדש עצמו.

כל זה מצביע על השתנות בתפיסה, שאכן רואים אותה מתרחשת ומתחוללת באופן רחב היקף גם אצל העמים האחרים, באותה תקופה ולאחריה.

כך למשל אצל היוונים. התרבות היוונית חדרה אל התרבות היהודית כבר בימי הבית השני – כָּעולֶה מן המתואר בספרי מקבים, שאחד מהם, מקבים ב, נכתב במקורו ביוונית. חדרו גם הפילוסופיה והמדע היווניים. כל אלו חייבים היו לחדור, פשוט משום שיהודה הייתה תחת שלטון הלניסטי למן ימי אלכסנדר הגדול, שמורו היה אריסטו. גם כשכבשו הרומאים את האזור הדברים לא השתנו, משום שהרומאים הושפעו עמוקות מן היוונים בדת, ברטוריקה, בשפה ובמדע.

הפילוסופיה היוונית חתרה תחת התפיסה הדתית האלילית היוונית. היא העמידה חלופה המבוססת על היגיון. ובאור הזה, כאשר מתבוננים בסיפורי המיתולוגיה הם נראים קשקוש. אדם שחיפש דת בעולם של אותם זמנים, וגם הושפע מן הרציונליות של התקופה, יכול היה לפיכך לאמץ את התפיסה של הדת היהודית. האל היהודי, נטול הפסל והמסכה, עם חוקיו השונים מחוקי האלים האחרים, יכול היה כעת להפוך לאטרקציה. כך כנראה קרה אצל האליטה הרומית, שהחלה להתעניין בגיור – עד כדי כך שנחקק חוק שאסר על המילה, חוק שנועד כפי הנראה רק למי שלא נולד יהודי.

במילים אחרות, התחולל כאן תהליך שיִיתֵר את המקדש כמרכז רוחני והוציא את העבודה הרוחנית אל מחוצה לו; סלל לה דרכים אחרות. האליטה מצאה לה נתיבות אחרות, והמקדש נותר מרכזם של הקנאים. הוא הפך, ויותר ויותר כך עם התקדמות המרד ברומאים, מרכז לאומי או לאומני. זהו הרושם העולה מספרו של יוסף בן מתתיהו. קיצונים לאומנים השתלטו עליו ובכך הביאו לחורבנו, חורבן שהתחולל אחרי שהמקדש התרוקן מבפנים, מתוכו.

באופנים רבים עולה לקח זה מן הסיפור על פגישתו של רבן יוחנן בן זכאי עם אספסיינוס שעה שזה צר על ירושלים. הסיפור, המובא הן במדרש איכה רבתי, הן במסכת גיטין בתלמוד הבבלי, מתעד את האופן שבו נתפסו רבן יוחנן, ירושלים והמקדש בעיני הדורות הבאים, הדורות של החכמים שעיצבו את פניו הרוחניות-דתיות של העם היהודי משם ואילך למשך שנים רבות. בן זכאי פרש מירושלים עוד בהיותה תחת מצור, נפגש עם אספסיינוס שצר עליה, בישר לו שיתמנה לקיסר, וביקש בתמורה לא שיחמול על ירושלים אלא שייתן לו את חלופתה, יבנה וחכמיה. כך לפי גרסת הבבלי. והנה, אפשר למצוא בדברי בן זכאי עוד קודם החורבן את הבסיס לאשר עשה אז בפרישתו מירושלים ובפגישתו עם אספסיינוס: במסכת פסחים מסופר על רבי יוחנן בן זכאי ה"יושב בצלו של ההיכל" ודורש. ההיכל, המקדש, טוב היה בשבילו כדי שישמש צל. העבודה בו כבר לא הייתה רלוונטית. העבודה האמתית הייתה מחוצה לו: הדרשה, לימוד התורה.

בן זכאי ביקש אפוא את יבנה ואת חכמיה, ולכשחרב המקדש התקין שיהיה מעמדה של זו כמעמד המקדש.

עם חורבן הבית התבססו אפוא שתיים מן הכתות שהוזכרו לעיל: החכמים, שהמשיכו את הפרושים, והאיסיים. את מחשבת האיסיים המשיכו הנוצרים. מה שמאפיין את שתי הכתות האלו הוא הוצאת האל ממגבלת מקום או פולחן. אפשר להגיע אל האל בכל מקום ואפשר להקים לו בית בכל מקום. לא בית שיגור בו, כי אם בית שבו נתכנס כדי לעבוד אותו. והעבודה היא בתפילה, בלימוד תורה ובגמילות חסדים אצל היהודים – ובתפילה, בנזירות ובגמילות חסדים אצל הנוצרים. אפשר לראות אפוא את המעבר מתפיסת האל של ימי הבית הראשון לתפיסה של סוף ימי הבית השני. האל אינו עוד זקוק למלך שיבנה לו בית או יכבוש שטחים ועמים ויגדיל בכך את מעמדו, והוא נוכח ושולט בכל מקום.

עידן התלמוד כתשתית לימי הביניים

עבר זמן עד ששתי הקבוצות החדשות תפסו את המקום המרכזי כל אחת בתחומה. העולם שסביב, שבו התרקמו התורה והדת העברית, התפוגג והלך. כתב היתדות נשכח, התרבות השֵמית נעלמה, ונעלם גם ההקשר שבו נוצרה הדת העברית על כל השלכותיו. הדרך לקשור את העולם העכשווי אל העולם העתיק שבו נוצרה התורה היה המדרש, והוא שימש בידי החכמים להמיר את הפשט. כך הפכו גיבורי המלך דוד לגיבורי בית המדרש. כך היו לבלתי-מובנים  מעשה המרכבה והציווי על הפרה האדומה, ונתפסו כייחודיים ושונים כל כך שוודאי באו כולם מפי הגבורה, שאם לא כן מה ההיגיון בהם. בהפכם את התורה בסיס לדרָש יכלו החכמים להרחיבה אל גבולות חדשים ואל מציאויות משתנות, אבל גם ליצור בסיס אינסופי ללימוד. נוצר אפוא ים חדש שלא נראו גבולותיו.

אצל הנוצרים הפתרון היה אחר. ישו סבר שמלכות השמיים תבוא תכף, מיד, אחרי שכל היהודים יקבלו אותו כמשיחם. אבל היהודים לא קיבלו. פאולוס הרחיב את הבשורה אל כלל העמים, וקבע שמלכות השמיים תגיע רק אחרי שהללו יאמינו כולם במורו-משיחו, ובזאת הרחיק מאוד את יום הגעתה. כך פתר את הקונפליקט.

כך נוצרו אופקי שתי הדתות. אצל העמים האחרים הייתה קבלת הנצרות, ומאוחר יותר האסלאם, כרוכה בהשלכת האלילים, ולפיכך היה המעבר מתפיסתם המגשימה את האלוהים אל התפיסה החדשה ניכר וברור. אצל היהודים מעבר זה היה סמוי: מעולם היה אסור להקים לאל פסלים או להראותו בדמות. כך נעלם המעבר מהדת העברית, המגשימה יחסית, אל הדת היהודית, המופשטת יותר. במהלך ימי הביניים התאמצו הפרשנים לפרש לאחור את הפסוקים הבעייתיים, המגשימים את האל, ולהוציאם מפשטם כדי להתאימם לתפיסה החדשה, שכל השונה ממנה נחשב עבודה זרה. גדול בכולם היה הרמב"ם.

נוצרה סינתזה של הדת המונותיאיסטית עם התפיסות היווניות-מדעיות-פילוסופיות. אצל הנצרות הדבר הפך אחד, וסתירת התפיסות המדעיות היווניות (או לפחות חלקן) הפכה גם סתירת הדת הנוצרית. כך נסללה הדרך לאמתות ימי הביניים. וביהדות – האם ידע רבן יוחנן בן זכאי מה הוא עושה? האם חכמים כיוונו לעולם חדש, שבו האל מופשט יותר? האם הם ראו את הקורפוס והחליטו לשנות את הכיוון?

אני חושב שהם ראו כדי חרך. היה העולם שלפניהם, ואי אפשר היה להמשיך להתנהל בתוכו. מגרסת מדרש איכה לסיפור רבן יוחנן בן זכאי עולה בבירור שרבן יוחנן החליט מה שהחליט על סמך הסקת מסקנות, על סמך ההיגיון. על סמך התבוננות במה שמתרחש והבנה שזה לא יוכל להמשיך יותר. הוא הסתכל מבחוץ. הייתה לו חוכמה. והחוכמה הזו היא שהייתה המוקד אחר כך, מוטמעת אל תוך התורה ויוצאת ממנה.  

העולם של חכמים שאחרי החורבן היה שונה מאוד מהעולם של התורה. הייתה רומא, והיא הייתה כל העולם של אז. הממלכות הישנות נעלמו, ובשנת 212 הפכו כל תושבי האימפריה הרומית לאזרחיה.

מבחינה ריאלית, הדברים המופיעים בנבואת התוכחה בפרק כ"ו בספר ויקרא לא קרו גם בחורבן בית שני. האם הארץ חרבה? אחרי המרד הגדול הרומאים לא החריבו את יהודה. המקדש חרב, יהודה לא. היא חרבה רק אחרי מרד בר כוכבא. אבל גם אז נותר יישוב יהודי כאן, בלוד, בגליל. אצל הנוצרים אנחנו מוצאים את האמירה "הבו לאלוהים את אשר לאלוהים ולקיסר את אשר לקיסר", ודומני שזו הייתה גם התפיסה אצל היהודים. ממילא אין סיכוי נגד האימפריה הזאת, ובעצם מי צריך לעמוד מולה? וזה העניין. אפשר לעסוק בכל הפְּנים של העניין הזה, של התורה, בלי להתעסק בשטויות של קמצא ובר קמצא ובלי להצטרך לחיילים או להיות מלך. אפשר לעסוק בזה בכל מקום, וכל מקום פרוס ופתוח: אזרחי האימפריה הרומית הם אזרחי העולם.

כן, בימי הבית השני היהודים שמרו שמיטה ולכן אין סיבה לחורבן הארץ ולגלות, אבל הסיבה האמתית לחורבן הייתה מלחמות היהודים בינם לבין עצמם. והחכמים ידעו זאת, והיו להם מסורות ברורות מאוד על כך. למעשה, הם הכירו בכך שאין כאן גלות, ובטח שאין לה סיבה מיסטית: שמרו מצוות בימי הבית השני, ובכל זאת הבית חרב, כי הארכיטקטורה הפנימית, התיאולוגית, הייתה אחרת ולא התאימה, והם עכשיו נמצאים בארכיטקטורה הנכונה יותר, ובזאת, כבר אין צורך במלך ובארץ ובמקדש. אז בסדר, מותירים אמה על אמה מול פתח הבית לא מסוידת זכר לחורבן, ומקיימים תקופות אבל וימי צום שנתִיִים – אבל ממשיכים בחיים.

אבל המרכז היהודי בארץ ישראל לא התקיים עוד זמן רב. בן למשפחה נוצרית-בסתר עלה ברומא לשלטון, העביר את הבירה לעיר שנקראה על שמו, קונסטנטינופוליס, והפך את הנצרות לדת הממלכה. הנוצרים החלו לרדוף את היהודים, ומאוחר יותר עלה האסלאם, ומאמיניו כבשו את ארץ ישראל ורדפו את היהודים גם הם. היות שממילא בימי הבית השני רוב היהודים חיו בתפוצות, כעת, מששקע עוד היישוב היהודי בארץ ישראל, העם היהודי ברובו הגדול והמכריע חי שם. כבר לא נותר מרכז רוחני בארץ ישראל. המשנה נכתבה בארץ, כך גם התלמוד הירושלמי, ואז המרכז הרוחני היהודי נדד מכאן. מה היה לעשות בארץ ישראל? כל האזור שקע ולא הייתה כאן פרנסה. כך התקבעה התפיסה כאילו הייתה גלות אחרי חורבן.

יתרה מכך: מאמיני שתי הדתות הגדולות כעת, המונותאיסטיות, נטלו מתורתנו. והם היו כמובן מודעים לחטא ולעונשו. והאשימו אותנו בכך שחטאנו: הלוא ארצנו חרבה וביתנו, וגלינו. ומה החטא? שלא קיבלנו את נביאם-מושיעם. והיהודים – הם קיבלו על עצמם את אשמת החטא אבל ייחסו אותה למשהו אחר והמשיכו לכפור באותם נביאים-מושיעים. אם כן, תודעת החטא הייתה רפלקסיה של מה שהואשמנו בו, וכן של מה שכתוב בתורה, שהרי הסימנים ברורים: הבית חרב ואנחנו בגלות.

בנבואה שבספר ויקרא נאמר שנגלה עד שנשוב אל ה' בכל מאודנו. כיצד נשוב אם לא עזבנו לרגע, ולא חדלנו להאמין בו ולקבל על עצמנו את התורה? החורבן תפס אותנו מאמינים, וכך המשכנו. היינו צריכים אפוא להיגאל ולשוב אל ארצנו, אבל איש לא גאל אותנו. ונרדפנו בארצות אויבינו וטבחו ורצחו בנו והותירו אותנו במצב שפל, אבל מה היה החטא? על פניו, שנאת חינם, אבל למעשה, הרבה יותר מזה. וכאן אנחנו מפליגים אל לב ימי הביניים מבחינת ההיסטוריה היהודית, ואל מעבר להם.

כמובן, כל מה ששרטטתי עד כה אינו מדויק. המציאות אינה נחתכת באבחות חדות. תרבות אינה מתה; היא גוועת, והיא ממשיכה להתקיים באופנים שונים כל זמן שיש כתבים ומאמינים. כך למשל אנחנו עדיין אומרים בתפילת שבת את "יקום פורקן" שבו אנחנו מבקשים מה' שיסייע לראשי הגולה בבבל, אף שכבר מזמן אין כאלה. אנחנו עדיין כותבים וקוראים את הכתובה קודם הנישואין בארמית, שפה נדירה כיום, שנבחרה בשעתו כדי שאנשים יבינו משום שרובם דיברו בה אז, וכן הלאה. חברות שמרניות אוספות דברים ומוותרות רק על חלק מהם, גם כשברור שאלה שנותרו אינם תמיד רלוונטיים.

כך גם בנוגע למה שכתבתי עד כה. האם התפיסה הרואה את האל בצורה מופשטת יותר הפכה מיד נחלת הכלל? כמובן שלא. עובדה שכאשר פרסם הרמב"ם את תפיסתו המופשטת קמו נגדו רבנים וסתרו את דבריו. כך שלא רבולוציה הייתה כאן כי אם אבולוציה. אבולוציה שאכן התחוללה. איש לא יזדהה היום עם מתנגדי הרמב"ם שטענו שיש לאל דמות הגוף. קשה להאמין שהיו כאלה ושהם היו רבנים. אותו דבר נכון גם הלאה, בימי הביניים ובמה שאחריהם, העת החדשה. הדברים לא נחתכו באבחות חדות. הם השתנו בהדרגה.

מימי הביניים לעת החדשה

לעיל פירטתי את הסיבות לקבלת היהודים את "חטאם" בימי הביניים. יש עוד. למעשה, ימי הביניים הם ימים של התכוננות משטר האלוהים, כמשטר, כאן בעולם התחתון. ההיררכיה הייתה ברורה. האלוהים היה בראש. ובשלב מסוים ההיררכיה הזאת אכן התכוננה בפועל, לפחות באירופה, בדמות שליטתו הפוליטית של האפיפיור בכמה מארצות היבשת. במצב עניינים כזה, שבו סדר היום הדתי המונותאיסטי, שמקורו ביהדות, הוא הקובע, ברור שאפשר להבין את הנעשה בהווה רק בכלים שהתורה העמידה. לכן, חובה הייתה להבין את הימצאותנו מחוץ לארצנו על פי אותם פרמטרים שהתורה הציגה.

במרחב הדתי של ימי הביניים, המדע היה חלק מן הדת. האמתות המדעיות שיקפו את האמונה. המדע היה כפוף לאמתות-על, והמציאות נמדדה לפי האמתות האלו. כך, ירושלים הייתה מרכז העולם, גם במפות, והארץ הייתה מרכז היקום.

אבל מכאן גם החל השינוי. בשלב מסוים החלו לתת למציאות את הבכורה למרות אי התאמתה לאמתות-העל; וכאן התחילה התנועה החוצה מימי הביניים אל העת החדשה. דוגמה טובה לכך היא יוהנס קפלר: אסטרונום חשוב מאוד, שמצא שלושה חוקים שעל בסיסם קבע ניוטון את חוק הכבידה. הוא גם פענח את מסלולו של מאדים, וגילה שהוא מסלול אליפטי. לא זו הייתה נקודת המוצא של קפלר. הוא היה פרח כמוּרה, והאמין שהכוכבים נעים במסלולים מושלמים: אחד במסלול של ריבוע, האחר במסלול של עיגול וכן הלאה. כך הבין את הפסוק "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל". הצורות המושלמות מנגנות את המוזיקה השמימית המושלמת של הרקיע. כדי להוכיח את התיאוריה הזאת פנה אל האסטרונומיה. המחקר האסטרונומי לימד אותו שהתיאוריה אינה נכונה: הוא חישב את מסלולו של כוכב מאדים על פי תצפיות ומצא, להוותו, שהוא אליפסה. לא עיגול, לא ריבוע, לא משולש שווה צלעות. אליפסה. הוא התקשה עם זה מאוד. אבל הוא לא שינה את הנתונים; הוא קיבל אותם כפי שהם למרות התיאוריה שלו.

בכך חרג קפלר מן המדע הימי-ביניימי. עד אז נהגו חוקרים להתעלם מהבדלים קטנים בין הנתונים שבמציאות לבין התיאוריות. הייתה האסטרונומיה של תלמַי, שאותה למדו ועל פיה קראו את השמיים. וכשהשמיים לא הילכו בדרך של תלמי, מצאו תירוצים. הוסיפו כמה מעלות, יצרו גרמים שאינם קיימים, חיזקו את התמונה הידועה. קפלר סירב לעשות זאת. הוא בלע את גלולת האליפסה המרה. הוא התייחס לגרמי השמיים כאל עצם פיזיקלי הכפוף לחוקים פיזיקליים, דבר שלא היה מקובל קודם. בתודעת המלומדים עד אז, גרמי השמיים היו שמימיים, משמע אלוהיים. קפלר סתר זאת. ואף על פי כן שב מאוחר יותר אל שירת השמיים הנשגבה של העבר ועדיין טען בזכותה. כך היה שרוי חלקו בימי הביניים, חלקו בעת החדשה.

בהדרגה הדברים הלכו והתפרדו. לא התפיסות קבעו את המציאות אלא המציאות את התפיסות, ושינו אותן תכלית השינוי. זה כמובן לא היה הדבר היחיד שבו חרגה העת החדשה מימי הביניים, אבל הוא מלמד. האם מכאן ואילך פנה המערב מהדתי אל הרציונלי ולפיכך החילוני? לא. זה היה תהליך, שהתרחש לאטו. ובהדרגה נוצר מבט חדש על הקשר המיסטי.

הקשר המיסטי הוא מה שהרפואה החדשה, המודרנית, החליפה. אדם חָטָא – הוא נענש במחלה. הוא צריך לתקן את חטאו כדי שהמחלה תחלוף. לחלופין יש שדים או כוחות רעים הפוגעים באדם. יש קמעות היכולים להציל אותו. הנעשה בטבע, בגוף, הוא תוצר של מה שנעשה ברוח, בנפש. והעת החדשה קטעה את הקשר הזה. היא פנתה אל השכל ואל הנתונים הפיזיים ונסמכה עליהם בלבד, ובהדרגה הוכיחה את כוחה, שוב ושוב ועוד ועוד. בהדרגה תפסה את הבכורה תפיסה שכפרה בקשר הקדמון, ובַקדמון בִּכלל. במרכזה ניצב האדם על ערכיו ועל העולם החדש שיקים לכשיתקן את כל הפגמים הקיימים וינצח את האמונות הטפלות. כך נוצרה התחרות ונולד המאבק בין הנאורים לפרימיטיבים, אלו שעדיין האמינו באמונות העולם הישן, הדתיים. כמובן, היו גם זרמי ביניים, אבל אלה הזרמים החזקים, הקוטביים, שאפשר להצביע עליהם.

התפיסה הישנה, הימי-ביניימית, חילקה בין גוף לרוח. בין חומרי לרוחני. השמיים הם משכן הרוחניות, והארץ משכן הגשמיות. העצמים נופלים מטה משום שהם נמשכים אל מקורם, והנשמה, שהיא רוח, עולה מעלה משום שגם היא נמשכת אל מקורה. לכן האדם, שהוא חלקו גוף חלקו רוח, נמשך לשני הכיוונים. הנשמה מושכת אותו כלפי מעלה, ולכן הוא, שלא כחיות והבהמות, עומד על שתי רגליים. אבל הגוף מושך אותו מטה. ועם הגוף – החטאים. ועם הנשמה – המעשים הטובים, הרוחניות. יש כל הזמן מאבק בין השניים, ועל האדם לבחור. יום אחד תבוא גאולה וההתגוששות תוכרע. אבל זה ייקח זמן.

כך אצל הנוצרים וכך אצל היהודים, אם כי מה שיקרה בגאולה, והערובה לכך שהגאולה תבוא, היו שונים מדת לדת. אצל היהודים הייתה תפיסה מיסטית של גאולה, של התגוששות הרע בטוב. של חלקיקי טוב, ניצוצות, שנפלו בעת הבריאה אל הטומאה וצריך לגאול אותם. להעלות אותם. על הצדיקים מוטלת מלאכת העלאת הניצוצות, וסוד אחד היה קשור בכך שלפעמים צריך ליפול אל הטומאה כדי להציל את הניצוצות הקדושים יותר, אלה השקועים בה. הרעיון הזה פרנס בין היתר את חסידי שבתַי צבי ואת הפרנקיסטים, אם כי גם החסידים נקטו אותו.

השכינה סובלת בגלות. עם ישראל בגלות הוא בבואה של השכינה שבגלות. והמקובלים ואלה הקמים בחצות לילה לבכות על ייסורי השכינה ולערוך תיקון חצות מקדמים בהדרגה את השכינה אל מקומה הנכון, וכשזה יקרה ניגאל ונשוב אל ארץ קודשנו. אז ישרור גם הסדר הנכון. הרוחני יהיה החשוב והגשמי יהיה תחתיו. כָּנוּע לו.

קדחת הגאולה המודרנית

אם כן, במהלך העת החדשה התקיימו תפיסות סותרות זו לצד זו, ובמובנים רבים התרחשה גם מלחמה ביניהן. רבי נחמן מברסלב, שחש במלחמה הזאת היטב, גם חש בכך שהתפיסות הישנות דינן להפסיד. כך עולה יפה מסיפורו על תבואת שיגעון.

התפיסות החדשות ניקו את השטח. הן דחו את הסיפורים הישנים ואת תוקפם. הן הציעו רעיונות אחרים. רעיונות שיגאלו את האנושות באמת, מבוססים על המדע החדש. אליבא דאמת הן נטלו מהתפיסות הישנות את הליבה, את הטענה על מלכות השמיים שתרד ארצה, על הגאולה. הן אמרו: אתן נכשלתן. אנחנו, עם מה שהגענו אליו, קרי המדע, הרעיונות הרציונליים, נצליח. והייתה קדחת של גאולה. קדחת גדולה. העולם המערבי קדח כולו. מה לא הוצע כרעיון שיסדר נכון, מחדש, את כל האנושות? לאומיות, סוציאליזם, קומוניזם, קפיטליזם ועוד ועוד. כולם רעיונות חילוניים, כולם רעיונות חדשים.

אנשי התפיסות הישנות נאבקו לא רק משום שהיו מוכרחים לכך, משום שגבם היה אל הקיר. הם נאבקו גם משום שבתוך כל הישן הזה שביקשו כעת לזרוק היה עולם ומלואו, מלא, רוטט. והיה הקשר עם האלוהים. והייתה המסורת הגדולה, העמוקה. לזרוק את כל זה? ומה ישרור אם נעשה זאת? ועוד: מה יעשה לנו האלוהים בשל כך? העדפת המציאות, הריאליה, הותירה את האדם לשיטתם עם מעט מדי. עם קומה מונמכת; עם ארציות בלבד.

האם אנשי העת החדשה טעו? האם לא צדקו כשביטלו את ההנחה שהיה חטא מיסטי שהביא לכל שהתרחש אחר כך? כלום הייתה הצדקה לבניין הגדול של פיצול בין חומר לרוח שהיה חלק מהתפיסה המיסטית שרווחה כל כך בימי הביניים? לא, אנשי העת החדשה לא טעו. ואם כך, עם מה אנו נותרים?

דומני שאפשר בהחלט ללמוד מחורבן בית שני, אבל הלימוד הוא מעט אחר. אפשר ללמוד שדבקות בשיטה – גם אם השיטה היא שמירת מצוות – אינה יכולה להבטיח תוצאה. ולהפך: עצם הדבקות הזאת יוצרת אשליה של חסינות, ואז עלולים לצוץ דברים מחוץ למערכת שיחריבו אותה. לא כתוב בשום מקום בתורה על שנאת חינם. זוהי תופעה  שחז"ל תיעדו. אפשר ללמוד עליה מכתבי יוסף בן מתתיהו. חברה התקועה במסכת דתית-שיטתית שאמורה לספק את כל הפתרונות תחמיץ משהו בסיסי מאוד הנמצא מחוץ לקופסה שלה. אין מסכת שיטתית שתגאל אותנו לחלוטין או תפתור לנו את כל הבעיות, גם אם היא מובטחת בידי האל. זה מה שאפשר ללמוד מחורבן הבית השני; חורבן התקופה היחידה בתולדותינו שבה התקיימה מדינת הלכה יהודית.

וזה הדבר שמלמדת אותנו בניסיון כאוב מאוד גם המאה העשרים. המאה הזאת הייתה התגשמות התפיסות והחלומות של המאות שקדמו לה, שהעמידו את האדם במרכז. רק כשיוגשמו התפיסות האלו תבוא הגאולה. ומכיוון שכך, צריך לדכא כל תפיסה סותרת שעלולה לעכב את הגאולה הזאת או לפגוע בה. וכך נוצר טרור פנימי, כך הוצדק רצח וכך הגיע האדם בדתותיו החדשות לשיא של אכזריות שהדתות הישנות לא התקרבו אליו.

חשוב לשים לב שישנה זהות בין התאוריות המודרניות, שאני קורא להן דתות חדשות, לדתות הישנות. הזהות הזאת מתבטאת בכמה דברים, ואולי בראש ובראשונה בדיכוטומיה של טובים מול רעים, או טוב מול רע. הנאצים נזקקו לרע מוחלט כדי להילחם בו ולהשמידו (והפכו בכך בעצמם לרע מוחלט), הקומוניסטים נצרכו לזה גם הם, הנאורים למיניהם כמובן, וכן הלאה. כל אלו לא ניסו להיות אידאולוגיות החיות לצד המציאות אלא לנכס את המציאות כולה לשיטותיהן. ובכך שבו על הטעות של הדתות הישנות.


חלק שני: אמונה ואמת אחרי קריסת ההיסטוריה

להתחרות עם אלוהים ולהתעורר עירומים

הבעיה של הדתות הישנות, ושל הפרדיגמה ההיסטורית שלהן, לא הייתה בעצם קיומן, והפתרון איננו דחייתן המוחלטת. הבעיה היא בנו. במוחלטוּת שאנחנו מבקשים להחיל על המציאות. בצורך שלנו לתחם אותה אל תוך תבנית. הצורך הזה הוא פגם אנושי. פגם, משום שכפי שאנו רואים הוא הביא לאכזריות נוראה ולשפך דם רב בעבר הקרוב כמו בעבר הרחוק. כלומר, ישנה תבנית הפועלת עלינו שעה שאנו הוגים רעיונות. והיא כופה את עצמה עלינו ומביאה אותנו למחוזות לא טובים, לפעמים רעים מאוד.

עמוק בתוך התפיסה היהודית מוטמעת ההנחה שהתורה היא הבסיס למציאות. שה' ברא את העולם על פיה, ולפיכך קיום מצוותיה הוא קיום העולם והפרתן היא החרבתו. כלומר, מעשה המצווה מחזיק את העולם, והיפוכו של דבר במעשה העבירה. אך התפיסה המיסטית הזו כשלה, וההיסטוריה הריאלית, ההיסטוריה שבפועל, התגלתה כשונה מן ההיסטוריה הקדושה, שאמורה הייתה לפעול. אדם יכול לחלל שבת ולחיות חיים יפים וארוכים, ואדם יכול לשמור אותה וחייו לא יהיו יפים כלל. במה אפוא אפשר לראות את קיום האלוהים בעולם?

אולי, אני מציע, בדיוק בנקודה שאני מבקש לפתח כאן: ביצר התחרות עם אלוהים. יש בנו רצון להיות הוא. לשמוט את הקרקע תחת רגלי הפחד המזכיר לנו שאנחנו מוגבלים. אין הוכחה לקיומו של האל, אבל בנקל אפשר להראות כיצד הוא נוכח אצלנו כאשר אנו מבקשים לתפוס את מקומו. כך אני קורא את הרצון להיות דיקטטור, להשתלט, לשלוט על הכול. וגם אם אין בנו הרבה דיקטטורים, וגם אם לא בתחום השלטון אנו עוסקים, הדבר הזה, הרצון הזה, נוכח פחות או יותר בכל מה שאנו מפתחים או בוחרים בו. אנחנו מבקשים פתרונות לדברים מסוימים, לבעיות מסוימות, אבל מחפשים גם אחר הפתרון ההוא, הגדול, שיפתור את בעיותינו כולן. ואנחנו חושבים שנמצא.

סיפור גן עדן מגלם את זה. הרצון של אדם להיות כאלוהים, והמחשבה שאכילת פרי עץ הדעת טוב ורע תביא לכך. והנה, היא הביאה להיפך המושלם: לכך שהוא וחוה התעוררו כשהם מודעים פתאום לכך שהם עירומים, כלומר פגיעים וחשופים. ולמרות הסיפור הזה, המכונן, אנחנו חוזרים על הטעות: סבורים שהדעת תחלץ אותנו מהיותנו כפופים ותביא אותנו להיות כאלוהים, ומתעוררים עירומים. הדעת חילצה אותנו מדברים רבים אבל מעולם לא הוציאה אותנו מהיותנו אדם ומוגבלים, ולעולם לא תוציא. היא רק תרחיק את המוגבלות הנוכחית אל מוגבלות אחרת, חדשה.

אבל הרבה תלוי בשאיפה הזאת. ברצון הזה, במניע הזה. לולא היה, לא היינו מגיעים גם אל התחנות שבדרך. אנחנו חיים בזכותו יותר שנים, ויותר בנוח, כדי להגיע אל הזקנה ואל צרותיה מאוחר יותר.

במשך שנים רבות סברו שהציוויים השונים של התורה נועדו להשיב אותנו לגן עדן. שיש סף שאם נעבור אותו נגיע לשם ולא נדע עוד צער. זה בפני עצמו, אני סובר, הוא הוא החטא של האכילה מפרי עץ הדעת. הפיכת התורה והדת לפרי העץ שיסיר את מגבלותינו ויהפוך אותנו לאלוהים. ההתעוררות עירומים מביאה אל המצב של אחר כך, של להט החרב המתהפכת השומרת את הדרך לעץ החיים. מתהפכת בין טומאה מוחלטת לקדושה מוחלטת. כיוון שנפלת, או שתמשיך ותהיה הדוניסט או שתפרוש ותהיה קדוש. זו הטעות שנוצרה מאכילת הפרי.

הפיתוי כפי שאנחנו רואים את פעולתו כאן, בעולם שלנו, מסתמך על רגע אחד. על התקת הדבר מכל הסובב והקרנתו באור אחר, כזה שיביא אותנו אל מציאות אחרת, חלומית. והחלום שבה הוא שלא נצטרך לעמול. נקטוף, נאכל ונהיה שם. קל לראות את זה בחפצים נוצצים, בחופשה, במלון, אבל זה פועל באותו אופן במישור השכלי, תיאולוגי, רוחני, בכל דבר שאנו נוגעים בו. הנה סוף סוף האלגוריתם שיגאל אותנו.

ולפעמים זה עובד. לפעמים זה באמת ממתין לנו שם, ולו להרף, לרגע, אבל בדרך כלל העבודה הקשה והתשלום מוסתרים, וכשהם נגלים מתברר המחיר האמתי.

הפיתוי המסוכן של התשובות הגדולות

אני רוצה לפנות לתפיסת החלל הפנוי של ר' נחמן מברסלב כדי להסביר זאת. ר' נחמן מתייחס לדברי האר"י, שהוא שטבע את הביטוי. אחד הכינויים לאל, בעיקר בקבלה, הוא "אינסוף" או "אור אינסוף". הוא סובב את כל העולמות וממלא אותם. ובכל זאת, בחיינו שלנו יש גם נקודות שבהן איננו רואים את האל. שבהן הוא נסתר. האר"י בדבריו על החלל הפנוי מתחיל מהנקודה ההפוכה. הוא שואל איך יכול העולם להיברא מלכתחילה, הרי הכול היה מלא באלוהים. כיצד היה אפוא מקום שבו יכול העולם להיברא? והוא עונה: האל "צמצם את עצמו", ובחלל הפנוי שנוצר העולם נברא.

ר' נחמן נוטל את האמירה הזאת אל העולם הנפשי ומסביר בכך את המרחק שעליו אי אפשר לגשר. דרכו לעשות זאת היא בהתייחסות לשאלות על אמונה. כוונתו כפי הנראה לשאלות העולות אצל אדם פנימה, והוא אומר שאף על פי שאדם צריך לענות על שאלות, יש שאלות שאין עליהן תשובה. ומדוע? משום שישנוֹ החלל הפנוי. השאלות שאין עליהן תשובה מגיעות משם, מן החלל הזה. אלו הן שאלות שככל שננסה לענות עליהן כך נסתבך בהן יותר, ולכן לא צריך לענות עליהן. צריך לשתוק. על החלל הפנוי הזה אפשר לעבור רק באמצעות שתיקה ואמונה. יש כאן כמין אקזיסטנציאליזם דתי. עמידה בפני המציאות ואי טשטושה באמצעות תשובות, אפילו לא באמצעות האחיזה באלוהים.

יש ברעיון הזה כדי להסביר מדוע כשעולה אותו רעיון גדול, האמור להציל את העולם, לשנות את הדברים מן היסוד, פעמים רבות הוא ייתקע ולא יוגשם. כי כפי שיש פתרונות מקומיים אפשריים אבל גם פתרונות גדולים שבהם האדם מנסה פשוט לתפוס את מקום האלוהים ולהיפטר סופית ממוגבלותו כאדם, כך גם יש שאלות שאפשר להשיב עליהן אבל גם שאלות שאין עליהן תשובה. זוהי התבוננות משני הצדדים של אותה מציאות עצמה, זו של החלק החסר שאיננו יכולים לדלג אל מעבר לו, אותו חלק המכריח אותנו להתפשר. אבל מכיוון שאיננו רוצים להתפשר, אנחנו מדלגים אל מעבר לו ומוצאים את עצמנו לא במקום שאליו ייחלנו – ולפעמים במקום ההפוך ממחוז חפצנו.

במלים אחרות, הפיתוי נמצא בצד המז'ורי, והשאלה או הספק – בצד המינורי. כאשר נמצאים בתוך הקווים ולא חורגים אל מעבר להם אפשר למצוא, בהדרגה, את דעת טוב ורע. את המקום שבו זורם האלוהים, בין הפחות ליותר. ואילו מחוץ לקווים, הפחות והיותר הם שני צדדים זהים. כך ישנה חרדיות דתית וחרדיות חילונית. כך ישנה אטימות שם ככאן, והסתגרות, והסתכלות דיכוטומית, וכל שאר הפמליה.

לא קשה לקפל תקופה על תקופה. את תקופת הפרדיגמות של סוף ימי הבית השני על תקופת הפרדיגמות של העת החדשה. הן משקפות האחת את רעותה. מדוע בחרו גברים מלכתחילה להינזר מנשים, ומדוע כל הדיבורים ההם על קדושה? כי העולם הבא השתקף מחורבות העולם הזה, ונשען על הכחדת הפיתוי. הפיתוי נוכח בכל חלק מחיינו: בעצים הרטובים אחר הגשם, בפרחים המנצים, בצבע הפֵּרות, ביפי הנשים והגברים, בבגדים שאנו לובשים ומיטיבים עלינו וכן הלאה; אלא שהפיתוי נוכח גם בתפיסה המבקשת לדכא את כל הפיתויים האלה כדי להגיע אל העולם ההוא, שמעבר. כאן נמצא הפיתוי החמור יותר, העמוק יותר, להיות אלוהים. לחדול מחדלוננו כאדם.

העת המודרנית על מוראותיה החלה מהמלכת האדם במקום האל, משחרור המדע וההיגיון מן הדת – והִמשיכה בשעבוד האדם והמדע וההיגיון לשאיפות הגבוהות ביותר, שדילגו, כמו הדתות שלפניה, אל מעבר למשוכת המגבלה של החלל הפנוי. וככל שעלו השאלות כך נלחמו בהן יותר, באמצעות השמדת מי שהעלה אותן. אם הדת הישנה ביקשה להעלים את הפיתוי, הנה הדת החדשה ביקשה להעלים את אלוהים. אבל היא לא העלימה אותו. היא הפכה את האדם לאלוהים והמיטה אותו להיות שטן.

גוף ורוח אחרי הציונות

היום אנחנו נמצאים בשאריות של כל אלה. עדיין יש מאבק לנאורים בפרימיטיבים, הדתיים. עדיין צריך למצוא סעיפים שעליהם אפשר יהיה להילחם נגד הנוקשות הדתית לטובת הנאורות והפתיחות. אבל הכוח של כל זה חדל בהדרגה. כן, ישנם אנשים רבים שהם נגד אפליית בעלי נטייה חד-מינית, אבל איכשהו הנושא הפך גדול מהאפליה עצמה. זהו קו פרשת מים שמעֶברו האחד נמצאים בני האור ומעברו האחֵר אלה המחשיכים אותו. לפני כמה שנים היה זה העניין היהודי-ערבי, אבל זה שוכך בהדרגה משמתחוורת המציאות, שאינה מאירה פנים לצד הליברלי. כבר אי אפשר למשוך חיים מהמאבק הישן בין הפרדיגמות. נראה שאנחנו במציאות חדשה, שעדיין אינה מוגדרת.

באיזושהי דרך נִסית, הגענו בדיוק בתקופה הזאת בחזרה לכאן. הנס הוא קודם כול בכך שהיינו כל כך עקשנים להישאר יהודים ולא לאבד את הזהות שלנו במהלך כל הנורא והשנים שעברנו. הנס הוא שהיה לנו במה להידבק ולמה להיצמד לשם כך. והנס הוא שבחלוף אלו ובהתערערות האמונה נוצרה הזדמנות לשוב, והצלחנו בה. כל זה הוא קיבוץ יחד של הרבה עובדות קטנות שהתחברו. זה באמת קרה ואנחנו באמת כאן.

ויש ההיבט התיאולוגי של כל זה: הצלחת הציונות מחקה את הניכור בין הגוף לרוח. עליו התבססה המחשבה היהודית-נוצרית במהלך ימי הביניים, והציונות חיסלה אותו. היא חיסלה אותו משום שהנה אנחנו כאן בלי שהמאבק בין הגוף לרוח הוכרע. היינו אמורים להגיע לכאן אחרי הניצחון על החומר, אחרי שהעולם כולו מסודר יותר ומאמין כולו באל ושוב אין לנו הפיתוי של פעם. אבל הגענו בלי כל זה. הציונים החילונים היו מודרניים, והם זרקו הכול לפח, את כל תפיסות העבר, כולל הפיצול האמור. אבל האם כשזורקים לפח זה נשאר שם?

ההתמודדות של שנים כה רבות עם יצר ועם פיתוי לא הייתה סתם אובססיה מטופשת. ההתעלמות מיצר הרע עלולה להשיב אותו בדלת הקדמית. התיאור המופיע בסיפור גן עדן על התחושה הפתאומית הזאת של אדם וחוה שהם עירומים הוא תיאור טוב. נכון, אפשר לתהות אם החומות שאנחנו בונים סביבנו מכוח הדת מטרתן להביא אותנו, אם נציית להן ולחומות שעוד תבואנה אחריהן, אל מציאות אחרת, אוטופית; אך מנגד יש לשאול גם מה קורה כשאין חומות כלל.

אכן, הפיצול האמור בין גוף לרוח היה חלק מאותו רצון להיות אלוהים. כאילו תיקון החטא הקדמון – אבל למעשה פעולה בהתאם אליו. אבל כזו ממש היא גם התשובה המודרנית לפיצול הזה. כאשר הציונות הביאה אותנו לכאן, היא אכן שינתה לחלוטין את שיח המוסר היהודי האורתודוקסי אל כיוון אחר, כפי שעשתה זאת התנועה המודרנית בכלל. בעיניי, המסקנה התיאולוגית בעקבות הצלחת הציונות היא שהחומות הנזכרות של הדת אכן אינן משמשות להגיע למציאות אחרת, אלא להגיע לעומק המציאות הנוכחית. לשון אחר, לא עולם הבא שנמצא אחרי העולם הזה אלא עולם הבא שנמצא בתוכו. לקבל את עובדת היותנו אדם ואת השתוקקותנו לאוכל, לחיים טובים, להנאות, למשגל – הדברים שהרמב"ם למשל הציג כחוסר ברירה ולא יותר מכך – הוא לדעתי לקבל עול מלכות שמיים. אלוהים מסתתר במקומות לא צפויים. הרצון לחמוק מהם ולהצמיח כנפיים כדי להגיע אליו מוביל כמובן להפך.

כמובן, לא צריך להסתפק במקום שבו אנחנו מתקיימים רק כבני אדם או אפילו כחיות. יש לנו סייגים וגבולות והבחנות המלמדות אותנו היכן ומתי ואיך. אבל גם אחרי שמכירים בחומות ונכנסים למקום הנכון דרך השערים הנכונים – אחרי שעישרנו או שחטנו כהלכה או בררנו את התולעים ובירכנו – גם אחרי כל זה אנחנו פועלים כאנשים, בשר ודם עם תשוקות, וכך צריך להיות. אפשר להפריד בין המינים, ולפעמים בהחלט כדאי וחייבים, אבל כששוכבים, אנחנו בני אדם ששוכבים, ולפעמים אפילו את זה שוכחים ורק ממד מסוים שלנו נמצא ופועל. וכך נכון. אנחנו נדחקים לתוך מבוי מסוים, מתאימים את עצמנו ומקבלים את תנאיו ואת חוקיו, אך לבסוף מגיעים אל מקום, אל מהות שיש בה מה שאין בשום מקום או מהות אחרים.

אלוהים חבוי בעונג, הקיים למען עצמו. והפרדוקס הוא שאיננו יכולים להגיע אליו אם איננו פועלים למען אותו עצמו; למען הדבר ולמענו בלבד. ומסתבר שמסתתר כאן נס. כי איך ייתכן שהרצונות האגואיסטיים של שני אנשים שונים ישתלבו יחד? איך ייתכן שאתה תרצה מה שהיא תרצה שאתה תעשה, או את תרצי מה שהוא ירצה שתעשי, ורצון אחד יצטלב בהפתעה עם הרצון שממול?

כמובן, לא תמיד זה כך, אבל גם זה קורה, וזה נס. זהו מין נס של מעבר מאגואיזם של לקיחה אל אלטרואיזם של נתינה. זה נראה כסתירה, ולפעמים זה אכן כך, אבל לפעמים לא, והדברים משתלבים. וזה פלא. ברגע שמוחקים את הרצון האגואיסטי משום שהוא אינו הולם ומבקשים לשבץ תחתיו משהו אחר, אולי אלטרואיסטי או דתי יותר, פוגמים באפשרות הגנוזה במפגש. באפשרות להגיע אל העולם הבא הגנוז בתוך העולם הזה.

החומות שהדת הציבה יש בהן ברכה רבה משום שהן מאפשרות להגיע אל אותו עולם הבא, בתנאי שזורקים חלק, אולי לפעמים חלק נכבד, ממה שמתלווה אליהן ומיותר. יש בהן גם חכמה רבה. כשמשליכים את החומות האלו כליל ונשארים בהתנהגות הגופנית בלבד, זו צרה לא פחותה. אדם יכול להציב את עצמו במקומו של האלוהים ככל שירצה – אך לשלוט בעצמו לא תמיד יוכל. וכשהעצמו הזה מזוהה עם הרצונות הגופניים, הם עלולים להיות רבים וסותרים.

להרים את הראש מהשיטה

לקראת סיום, אני מבקש לחזור לנקודת הפתיחה – של החטא ועונשו. כפי שהעת החדשה הוכיחה לנו שוב ושוב, הדת וקיום מצוותיה אינם ערובה מפני אסון חיצוני, ועבירות אינן הגורם לו. הר געש עלול להתפרץ ולכסות שומרי מצוות, ומחלל שבת עשוי לזכות בלוטו. אבל אותה עת חדשה, שחילצה אותנו מרבות מצרותינו החיצוניות באמצעות המדע והרפואה, גם העלתה את משמעותן הפנימית של אותן מצוות.

כאשר האדם מאוים פחות מרעב או ממגפה הוא מרוכז יותר במעשיו שלו, בבחירותיו שבידו. ושם, שם צפונה כנראה רעה רבה. מדוע אחוז הגירושין כה גבוה בארצות המתקדמות? מדוע שוב ושוב מודל האהבה החופשית לא די בו כדי להשביע את רצון האנשים? מדוע לא כלו המשברים הפיננסיים העולמיים? אולי איננו חשופים למגפה מבחוץ, אבל כן למגפה מבפנים, לחמדנות, לכיסוי האמת ולשקר הפוגעים בעולם כולו. מדוע מארת ההתמכרויות אוכלת כל חלקה טובה בחברות משגשגות?

נטרלנו פחות או יותר את האיומים מבחוץ, אבל אלה שמבפנים רק גברו. זו אירוניה. האויב מבפנים נראה מסוכן מזה שמבחוץ, או לכל הפחות מסוכן כמוהו. ולא נראה שהדמוקרטיה או שלל הפתרונות המערביים המודרניים פותרים זאת. לדת, כזכור, היו פתרונות, אבל הם היו רדיקליים מדי.

החילוניות הביאה ברכה רבה לדתיות ולדת. היא פתחה את הדלת האסורה ומאפשרת כל העת את השימוש בה. כפי שרבן יוחנן בן זכאי השתמש בשעתו בחוכמה כדי להתבונן מבחוץ על הנעשה ולהשתמש בה, ולמעשה להפוך אותה למרכז הרוחני במאות שאחר כך, כך החילוניות מאפשרת לדתיוּת ולדתיים אותו מבט מבחוץ. אכן אפשר להתנגד מתוך הדת והדתיות לחילוניות ולחילונים, ויש לכך בהחלט יתרון של החצנה ופומביות רצויות, אבל בפנים, לפעמים מתוך נימוקים של חוסר ברירה וכורח מציאות, אפשר גם לאמץ שינויים. יש מין משחק כזה, מין ריקוד של העמדת פנים המאפשר זאת. ודומני שהוא הדין בנוגע לחילוניות, שגם היא נתקלת באילוצים שהם לא תמיד לא לפי רוחה.

עיקר העניין הוא שאפשר להרים את הראש מתוך השיטה ולא להידבק רק בה. לולא החילוניות אפשרה זאת לדתיות, לא הייתה הדתיות ממשיכה להתקיים. ודומני שכך גם החילוניות. בדרך כלל (בנאומי פוליטיקאים בעיקר) מבקשים לחבר ולאחד ולהביא שלום על בסיס החוזקות: ראו כמה ברכה יש אצלנו וכמה אצלכם, למה לא פשוט נהנה מהמשותף ונזנח את המחלוקות? אך המחבר הוא החולשות. אותו חלל פנוי שהוא נחלת כל שיטה ושיטה. אף לא אחת מהן  יכולה לענות על הכול. כולן נתקלות באותה אבן נגף עצמה.

לא תוהו ולא תבנית, גם חדש וגם ישן

הפרדיגמות הישנות מתות, ובאופן מוזר מתהוות חדשות. כתבתי לעיל שזהו מין נס שהגענו לכאן דווקא עכשיו: מה שנוצר אז, בפעם הקודמת שהיינו כאן, אותן פרדיגמות, נדחו הצדה, עלו אחרות, גילו את פניהן המכוערות, שהן באופן מסוים העתק של אלו הקודמות, וכעת אנחנו נזקקים לחדשות. איכשהו אנחנו שוב כאן, ואיכשהו, דומני שדברים רבים תלויים שוב בנו.

הנה הדמוקרטיה. רעיון חיצוני. רעיון חשוב עד מאוד, אשר חב את מהותו לאותו דבר עצמו: לכך שהאדם אינו הופך את עצמו לשליט על אחר בניגוד לרצונו. כלומר, מצד אחד, בלשון הדתית, לכך שאדם לא יהיה אלוהים על אחר; ומצד אחֵר, לקבלת המחלוקות וחוסר ההסכמות כמציאות שצריך לשים במרכז ולהתכוונן אליה. זכויות אזרח, שוויון וכל אלה הם פועל יוצא של הדברים. ביסוד הדמוקרטיה כשלטון יש השלמה עם הפגום, עם חוסר היכולת ללכת עם דברים עד הסוף בגלל דעות סותרות שיש להן לגיטימציה שווה. כך לפחות ראוי שיהיה וצריך להיות.

אלו הן הופעות חיצוניות של מה שהצבעתי עליו עד כה: שני הצדדים של אותו דבר – עץ הדעת מכאן והחלל הפנוי מכאן. אין צורך לזרוק את אלוהים מהתמונה. נהפוך הוא. קיומו מעמיק את הדברים ומחדדם. אולי בעיקר משום שהוא קיים אצלנו בלאו הכי; אם כדבר שמקבלים, אם כתשליל המטביע את חותמו. אנחנו היהודים, דומני שהשאיפה העמוקה ביותר שלנו היא למצוא אינטימיות. אינטימיות בעולם, במציאות, בין אנשים. ודמוקרטיה היא דבר נטול אינטימיות. באופן מסוים היא מתבססת על אי-אינטימיות. האמונה מביאה איתה את החלק החם, המטריד, הסותר והמעניק ניחומים. קבלת קיומו של אלוהים היא קבלת אינטימיות כבסיס. גם כאשר אלוהים הזה עלול להתברר כנורא כל כך. אבל מהם פניו? היכן הם פנינו שאנחנו מטילים עליו והיכן פניו שלו?

זוהי ההליכה בין הקירות שנידונו לה. הקירות של אותן אמתות-על שהתפוצצו. אלו שהובילו לעת החדשה, ומנגד אלו שהובילו מאז. לא, התשובה אינה נמצאת מעבר להם. אין לנו כאן "פוסט". הקירות פשוט מסמנים להיכן לא נכון להגיע. להיכן הגיעה הגאווה האנושית מחופשת לרעיונות גדולים ולאלוהים, ולהיכן נטלה אותנו. להט החרב המתהפכת של הכרובים החוסמת את הדרך לעץ החיים.

מה שהצעתי לעיל, בנוגע לעולם הבא החבוי בתוך העולם הזה, מתאפשר הודות לכל מה שהביאה עמה העת המודרנית. כיצד יכולים דברים להיתקן בין בני זוג כאשר מפרידה ביניהם היררכיה המבדלת את האישה ומותירה אותה נחותה? כיצד יכול אדם לחוות את העולם כמלא הזדמנויות כאשר הוא מוגבל למעמדו? מה שהביאה עמה העת המודרנית פתח את העולם לפני כולנו באופן שלא היה בעבר. אבל היכן הקדושה? האין היא מהדהדת בעומק? האין היא חסרה כאשר מוחקים אותה מן המציאות? האין המציאות חסרה בלעדיה?

איננו חייבים לקבל את תשובות הדורות הקודמים כהווייתן. הם פנו לאשר פנו, ואנחנו רשאים לקחת מהם אבני פינה ולסדרן מחדש. זו, אני חושב, משמעות העידן שאחרי המלחמות הגדולות והתמוטטות הקומוניזם. לא רק מציאויות ותפיסות כתותות וחתוכות שקשה לחלץ מהן אמת אחת, אלא גם אפשרות לנוע אחורה וקדימה בזמן ולקחת רעיונות מפה ומשם תוך זהירות מהפחים שנפלו בהם בעבר.

בסופו של דבר, זהו המאבק בין הכאוס לסדר. אי אפשר לנצח את הכאוס, ועולם ללא סדר אין סופו להתקיים. שילמנו מחיר כבד על הסדר המוצק והברור של ימי הביניים, ועודנו משלמים את המחיר על הריסת העולם ההוא. הגיע הזמן להפסיק להגדיר את עצמנו באמצעות מלחמה באמתות העל של ימי הביניים. עולם חדש פרוס לפנינו, והוא יכול להיות מקושר לעולמות הישנים. חיי משפחה, עבודה ואמונה פרוסים לפנינו כדי להגדיר מתוכם את הפרדיגמות החדשות, שעדיין ממתינות לנו, ולמצוא בהשקט את פנינו שלנו – ואת פני האלוהים.

לקריאה בכתב העת