"החיים זולים בברלין", מוסף שבת, מקור ראשון, 22.1.2016
"החיים זולים בברלין", מוסף שבת, מקור ראשון, 22.1.2016
החיים זולים בברלין / יהושע גרינברג
ארנסט האפנר תיאר את חייהם של בני נוער עניים, חסרי בית ועבריינים בברלין ערב מלחמת העולם השנייה. הנאצים לא אהבו את התדמית ואת הספר
ארנסט האפנר
מגרמנית: יוספיה סימון
אחוזת בית, 2015, 192 עמ'
ספרים רבים על תקופת מלחמת העולם השנייה וצרותיה יוצאים לאור מדי שנה. הצרות המופיעות בספר הזה הן פרי התקופה שקדמה לתקופה. האפנר אינו מטיף בספרו לאהבת יהודים ולרדיפת נאצים. הוא גם אינו עוסק בקומוניסטים או בצרפתים, באמריקאים או באנגלים. הוא עוסק אך ורק בגרמנים. בבני נוער גרמנים. והמציאות הזוועתית שהוא חושף לא נשאה חן כפי הנראה בעיני המפלגה הנאצית, שביקשה לשוות לגרמניה מראה אחר ותדמית אחרת. גרמניה אכן נזקקה אז לשינוי, ויש בכך ללמדנו על הסיבה לתמיכה בחיה הנאצית על כל גלגוליה, החל באלו הראשונים. ספרו של האפנר, היחיד עד כמה שידוע לנו, נשרף בידי הנאצים וגורלו של האפנר עצמו לוט בערפל.
מי שקרא את ספריו של אריך קסטנר לא יתקשה למצוא את הדמיון: תמצית מקוצרת מאוד של הפרק בתחילתו ותיאור ברור, פלסטי משהו, של המתרחש. שניהם פעלו באותה תקופה והתנבאו באותה שפה, על דברים הפוכים. גם קסטנר תיעד את המצוקה הכלכלית, אבל הוא ברח אל מציאות טובה יותר. האפנר לא בורח ולא מרמה. הוא נכנס היישר פנימה ומתאר בלשון נקייה. חפה מכל סנטימנטליות.
חלק מהחפות הזאת נעוץ בכך שזה אינו רומן. כן, נגללות כאן עלילותיהם של בני אדם. אבל מטרת הספר איננה סיפור פרטי, גם לא תקופתי. זהו דיווח. ניכר בסופר שהוא עיתונאי, כפי שניכר בו שהוא עובד סוציאלי. יכול היה לספר על נערים אחרים. השמות הספציפיים אינם משנים. התמונה, תמונת המצב של בני הנוער בתקופתו, היא העיקר כאן. והספר מזעזע את הקורא בכך שאת זה הוא מביא, כפי שהוא. בלי האשמות או תליית המצב באדם זה או אחר.
גם קצת מקפקא אפשר למצוא בספר, בתיאור המנגנון הממשלתי. זה המנגנון הדוחף בני נוער אל העבריינות, כולא אותם במוסדות לעבריינים צעירים, מדכא אותם שם עד שהם בורחים או מגיעים לבגרות, קרי גיל 21.
אתה צריך את הניירות. ואם אינך בגיר או אבדו ניירותיך אתה ברשימת החשודים. רוצה לשכור דירה? הבא אישור מהמשטרה. הולך למשטרה? הבא את ניירותיך. בלי ניירות אתה נדון לחיי נדודים המביאים עמם כמובן גם את הפשע ואת הזנות. או שתכייס או שתגנוב או שתסרסר או שתמכור את גופך. זכר ונקבה היינו הך. כי הקור בחוץ והצורך לאכול מכריעים ואין לאן להתחמק מפניהם.
כך שאתה מבלה במסבאות גם כדי לברוח מהמצוקות וגם משום ששם חם ויש חברה. והמסבאות האלו הן מן המין הזול, כמו השנאפס שהן מגישות. אתה גונב לחמנייה או קונה אותה במעט הגרושן שאצלך ומייחל לפפניג, למארק או ליותר.
התשובה היא להתחבר. להפוך לחבורה. אולי אפילו רק לזוג. כך גם הצרות מתחלקות. והחבורה דואגת לעצמה. וראש החבורה דואג לנערים שתחתיו. והם מסתובבים ממחסה למחסה, מספרייה ציבורית למסבאה למשרד ממשלתי או לתחנת החשמלית כדי לזכות במעט חום. ואין בררה אלא למכור את המעיל שעליך משום שרק כך תוכל לקנות משהו לאכול. כמה לחמניות לא טריות או עוגה שנמעכה. זה מעדן של ממש. מה זה משנה אם נמעכה? עוגה. יש איפה למכור את המעיל. שוק של חפצים משומשים שבו נמכר הכול. ויש כמובן גם משא ומתן קשוח.
ומשהגעת לגיהינום, יש בו מדורים. איפה לישון? אולי אצל אישה המשכירה דרגשים ללינה במרתף שבו היא גרה, לצד כל האנשים האחרים שישנים שם ומתכסים בשקי קש. אולי בארגז חול של גן ילדים אחרי שכיסית עצמך בחול הזה. אולי בצריף שנמצא מעבר למקום היישוב הרגיל, בחלק של הכביש המופרד בגדר תיל שיש בה חור, חור שדרכו מגיעים אל הצריף אחרי שמבוססים בבוץ בשביל מסוים הידוע ליחידים. ויש שם מסיבות.
הנה נתפסת. מישהו רימה אותך. נתן לך מארק כדי לבצע עבודה מלוכלכת שלא ידעת שהיא מלוכלכת והשוטר תפס אותך. שֵם? אתה ממציא משהו. ואחר כך משהו אחר. ניירות? אבדו. ואז השופט עולה עליך ומבקש את השם האמיתי ואתה נותן לו. והוא מגלה שחוץ מהעברה שעברת עכשיו ברחת קודם ממוסד לעבריינים צעירים ואתה צריך לרצות את עונשך בכלא ואחר כך יחזירו אותך למוסד. מה תעשה? אבל יש בכלא מי שבאמצעותו אתה יכול לשלוח הודעה לג'וני, ראש החבורה שלך. והוא מחזיר לך הודעה, עם חבילה של דברים טובים. לא שכחו אותך. דואגים לך. וגם כתובת מספקים, שתדע לאן להגיע כשתשתחרר או אם תצליח לברוח. החבורה דואגת. העיקר להיות בברלין. שם אפשר למצוא משהו. להסתדר.
הדרךאלההגינות
אל מול כל אלה יש ההמון הרגיל, האפור, המאושר, שיש לו איפה לישון, מה לאכול ואיפה לעבוד. ושני נערים מתוך החבורה מבקשים לחתור את דרכם החוצה. אל ההוגן וההגון. אל עבודה ופרנסה ואל מחוץ לפשע ולזנות. בהביאו את סיפורם, האפנר לא רק נותן לנו תקווה בתוך האפור והשחור הזה אלא גם חותר להורות על דרך. גם דרך לבני הנוער האלו וגם דרך לנו להסתכל עליהם. לא, המצב האומלל שבו הם נמצאים אינו באשמתם אבל גם לא, הדרך היחידה איננה לפנות אל הפשע והזנות. אפשר גם לצאת מזה. האפנר אינו חסר רחמים אבל גם לא נאיבי. הוא דורש מהחברה לשנות את יחסה ואת מוסדותיה אבל אינו עושה הנחות לעברייניה, לא משנה כיצד התגלגלו לעבריינות זו.
האפנר נדון לגורלו, כפי הנראה משום שצדק באשר כתב. לא תיקון המצב הפרטי הוא שנדרש כאן, לדעת השלטונות שגזרו גורל זה. יש להביא תיקון לאומה כולה. והם ידעו כיצד. בהכחישם את אשר גולל האפנר בספרו הם גילמו את החבורה שאת פרטיה מסר בזעיר אנפין. ובראש החבורה עמד מי שידע כיצד לדאוג לכל פרט ופרט בה, והאומה כולה תמכה בו. ברור אפוא מדוע היה האפנר מיותר, ואף מזיק, בסיטואציה זו.
