" 'החיה בבית הכנסת': פרנץ קפקא על פי דן מירון", הארץ ספרים, 26.1.2017

"החיה בבית הכנסת": פרנץ קפקא על פי דן מירון           

מירון מנסה ליישב את הסתירות בסיפורו של הסופר האהוב עליו ולהסביר לו את גדולתם של הסופרים שבהם זילזל. אבל קפקא ממשיך לסרב לכל ניסיון להתיישב

מאת יהושע גרינברג

החיה בבית הכנסת: היבטים ביהודיות של פרנץ קפקא.
דן מירון. הוצאת אפיק, 220 עמודים, 75 שקלים                      

ספר שלם יש כאן, העוסק בסיפור קצר מאוד של פרנץ קפקא. סיפור שלטענת מחבר הספר, פרופ' דן מירון, לא נדון עד כה דיו בספרות המחקר הענפה העוסקת ביצירתו של קפקא ולא זכה למקומו הראוי. מאמצו של מירון הוא אפוא לשבצו באותו מקום נכון ולבארו. תחילה מגולל מירון את סיפורם של קפקא ומילנה, שכרוכה בו גם זהותו היהודית של קפקא. מילנה לא היתה יהודייה, וקפקא העלה את יהדותו שלו כמחסום בקשר ביניהם. מילנה היתה נשואה ליהודי, ותוך כדי הנישואים האלה התנהל הרומן בינה לבין קפקא. אבל הוא לא ארך זמן רב, ולבסוף דעך. מירון מניח סיפור זה כבסיס לחלקו השני והעיקרי של הספר, שבו הוא מנתח את סיפורו הנדון של קפקא.

בבית כנסת ישן בהרים שבו קהילה מתמעטת והולכת יש חיה. זו חיה קטנה, כנמייה, הנחבאת בדרך כלל במחבואה ויוצאת ממנו דווקא בזמני התפילה. המתפללים התרגלו וכבר אינם שמים לב אליה, זולת הנשים, אלו שאינן עסוקות בתפילה, המושכות תשומת לב לעצמן בפחד שהן מפגינות מהחיה. בעבר ניסו לגרש את החיה הזאת, אבל לא הצליחו. בין היתר היא מהלכת על גבי מדף קטן בקיר וממנו מזנקת זינוקים מוזרים. תוך כדי זינוק היא משנה את כיוונה באוויר ושבה אל אותו מדף צר.

מירון מבקש להבין ולבאר את הסיפור. כדי לעשות זאת הוא מבדיל תחילה בין כותב הסיפור, קפקא, לבין המספר, זה המתאר את החיה ואת בית הכנסת. הוא עומד דרך כך על דמותו של המספר, חושף את הסתירות הפנימיות בדבריו ומצביע על תכונותיו. משם הוא עובר לחיה ולמשמעות הסיפור, שמתחמקת ככל שאתה מבקש להתמקד בה. מירון מודע לכך וגם לעובדה שלעולם אי אפשר לבאר את משליו של קפקא עד תום.

בחלק השלישי עוסק מירון בשאלה אם ישנה או אם תיתכן ספרות יהודית מודרנית, ואגב כך עוסק בשאלות נוספות הקשורות לקפקא וליצירתו.                       

במבוא מספר מירון כיצד נמשך מצעירותו ליצירתו של קפקא, כיצד למד גרמנית כדי לקרוא אותה במקור וכיצד למרות החלטתו לא לכתוב עליה החליט בסופו של דבר לעשות כן בשל אותו סיפור קצר, היחיד מבין סיפוריו של קפקא העוסק במפורש ובגלוי בנושא יהודי. אחרי שקנה את חוכמתו, פורס אותה מירון מעט מעט על פני הספר בלי להיחפז, מנתח לעומק את הנקודות השונות, משווה ומעשיר וחופר אל עומקים שאדם יכול להבין, לקרוא ולהתענג עליהם.                       

האם באמת צריך את החלק הראשון? החלק השלישי עונה על השאלה הזאת, אבל לא במפורש. מירון אינו מכריח אותך לשים לב אל האקדח שבמערכה הראשונה. אולי הוא כלל לא יירה במערכה החמישית ואולי לא תשים לב אליו. אם תראה, תבין.                       

האם הוא צודק בפרשנותו את הסיפור? אני חושב שלא. ולכך קשור מה שהוא כותב בחלק השלישי. הוא תוהה שם על קפקא. ראשית, על כך שקפקא טען שהכתיבה של סופרים יהודים כמוהו בגרמנית אינה כתיבה טובה. הם עושים שימוש בגרמנית. גוזלים אותה. דבר נוסף שמפריע למירון הוא מה שקפקא ייחס לתרבות ולספרות היידיש. הוא הוקסם ממנה. הוא המטיר אהבה, חיבה וכסף על ראש קבוצת שחקני יידיש שהגיעו לפראג להופיע בה, והעלו מחזות מן הטיב הבינוני ומטה. אותם קפקא — שהיה מבקר ושופט כה חמור — העריך, וגם את מחזותיהם. לעומת זאת שלל את ביאליק. קפקא, בן להורים שעברו תהליך של התבוללות, כמה אל העולם ההוא, של פעם, של היידיש, של אינטימיות, שהיה מדומיין לטענת מירון. עולם שהאנשים שהיו בו, כמו אותו שחקן יידיש, ברחו ממנו. איך יכול קפקא להתעלם מהמציאות ולשכוח שהוא עצמו, כשקרא ספר של שלום עליכם, הבין שהיא שונה ממה שדימיין וצייר לעצמו?                       

ומירון, כמי שנמצא בכאן, במקום שממנו הוא יכול לסקור הכל, כואב את הטעות של סופרו הנערץ באי־הבנתו את הסופרים האחרים הנערצים עליו, שקפקא ביטל. כואב את הטעות שבאי־הבנת המציאות והשיפוט הלא נכון שהאיש הזה הוציא. והוא מנסה, ברחמים רבים אבל גם בשיפוט צלול, להשיב את הילד הסורר הזה אל מקומו הנכון ולהעמידו במקומו למרות גדולתו.                         

אני חושש שכאן טעותו. לא נכון לפצל בין הכותב למספר ולא נכון לשפוט את המספר על פי אמות מידה של היגיון או סתירות פנימיות. הלא הסתירות הפנימיות הללו הן זינוקי אותה חיית בית הכנסת ההוא, שבקרוב ייעלם. זה סגנונו של קפקא. הוא טוען, מסייג, אחר כך דן שוב בסיוג הזה, שב אל העמדה הראשונה אם כי ממקום אחר, אחר כך מסייג את הסיוג וחוזר חלילה, יוצר בכך סגסוגת של בחילה ודחייה אצל הקורא, המבין אל נכון שכל זה קורה אצלו עצמו בחייו שלו וכעת הנה הסופר הזה מניח את הדברים על הכתב, והיאך, ובאיזה דיוק.     

הזינוקים והניתורים הללו הם הם האמנות של אותה חיה, שבאמצע מעופה באוויר שבה אל אותו מקום צר שבו היא עומדת, המקום הצר הזה שנעשה צר עוד יותר בהבנתו ובקביעתו של קפקא שאין לו בעצם זכות לגזול מן הגויים הללו את השפה שלו ולבצע בה, על פני מצעה, את מה שהוא מבצע. לולא היה הבסיס לא היה לו לאן לחזור, וקפקא חותר לחתוך ולהשמיד את המקום הזה, כולל בבקשתו על סף מותו להשמיד את כתביו, אבל לולא היה הבסיס כה צר לא היתה מגיעה לידי ביטוי אותה אקרובטיקה מדהימה של הניתורים והזינוקים הללו, קדימה ואחורה תוך כדי המעוף.                                   

המספר והכותב חד הם, וכך גם אותו קפקא שקרא את שלום עליכם אבל מיד אחר כך שכח את שקרא ושב אל אותו מבדה. אבל זו כמובן רק אפשרות.                                         

יש כאן סיפור אהבה עמוק, מלא ספקות וחמלה, של חוקר שספרי העבר מהלכים אצלו, בתוכו, בלבו ובמוחו, הנפרס לפנינו עמוד אחר עמוד דף אחר דף בבקיאות גדולה ובמהלך רהוט שאינו כופה עצמו עליך ומאפשר לך לתהות עליו ולהיאבד בתוכו.     

לקריאה באתר