שגריר ארה"ב בגרמניה בשנות השלושים הופך מוטרד מהשלטון הרודני החדש למורת רוחם של שולחיו. תיעוד תקופתי בסבך אינטרסים ותעמולת כזב שמעלה הרהורים אקטואליים
בגןחיותהטרף
אריק לארסון
מאנגלית: יניב פרקש
בבל, 2015, 462 עמ'
מיד ניצבת השאלה כיצד הייתי אני מתנהג לו הייתי שם. אריק לארסון חוזר אל השָם ההוא, הסיר שבו בעבעו הדברים קודם שהתפרצו החוצה, באמצעות נציג: היסטוריון שבילה בגרמניה בשנים 1933–1937 וראה ותיעד את הדברים. התיעוד שלו ושל בתו – במכתבים, ביומנים ובזיכרונות של אחרים – אפשר ללארסון לבנות סיפור. אותו נציג היה אכן במשך רוב חייו היסטוריון, אבל בשנים הנזכרות הוא חרג ממקצועו זה אל עיסוק בהווה. הוא התמנה לשגריר ארצות הברית בברלין. הנשיא, רוזוולט, הוא שפנה אליו באופן אישי וביקש ממנו שיקבל על עצמו את המשרה.
לוויליאם דוֹד (Dodd) היו כבר קשרים עם נשיא אמריקני. הנשיא וודרו וילסון. הוא כתב את הביוגרפיה של נשיא זה והעריץ אותו. כשהתמנה רוזוולט לנשיאות ראה בו דוד איש בשיעור קומתו של וילסון, אבל לא זכה להימנות עם חוג מקורביו. בהיותו בן שישים וארבע, מאוכזב מעבודתו כמרצה להיסטוריה ומעוניין להשלים ספר בעל כמה כרכים על דרום ארצות הברית, היה דוד פתוח להצעת עבודה שתדרוש ממנו פחות ותאפשר לו לכתוב.
ביולי 1933 הגיע דוד עם אשתו, בתו ובנו לברלין. בתו ובנו היו כבר בוגרים, והם נעתרו לבקשת אביהם להצטרף אליו. בתו, מרת'ה, הייתה אישה יפה, מינית ופלרטטנית. בעת הגיעה לברלין כבר הייתה נשואה, אולם נישואין אלו עלו על שרטון, והגירושין היו כעת שאלה פורמלית בלבד. היא ואביה הן הדמויות המרכזיות הנסקרות בספר.
תצלום שעורר שעשוע אצל מי שהסתייגו ממינויו. השגריר וויליאם דוד מאחורי שולחנו. ברלין, יולי 1933 צילום: ullstein bild / The Granger Collection, New York
רומןעםהגסטפו
גרמניה הייתה אז מלאה בתי קפה ומועדונים ושוקקת חיי חברה, תרבות ורוח. מחירי המגורים בה, כך הסתבר למשפחת דוד, לא היו גבוהים. משום מה הוצעו להם בתים יפים ומרווחים להשכרה בזול. הם לא שאלו עצמם מדוע. סופם שהשתכנו בביתו המרווח מאוד של בנקאי יהודי עשיר שהצטמצם למענם אל הקומה העליונה והותיר להם את כל השאר. שכר הדירה היה 150 דולר לחודש.
עניין הכסף היה מהותי מאוד לוויליאם דוד. הוא היה אדם צנוע שסבר שהצניעות צריכה לחול על סביבותיו. הוא שנא בזבוז ופזרנות. כך, קבע שהוא ומשפחתו יחיו ממשכורתם בלבד. הדבר אינו מובן מאליו מבחינת שגריר, שכן עליו לארח אנשים רבים ולקיים בביתו מסיבות וארוחות בהזדמנויות שונות. החלטתו של דוד הייתה לממן זאת מכיסו שלו ולא מתקציב השגרירות. הוא סבר שגם שאר עובדי השגרירות חייבים לנהוג כן, והדבר עלה לו בטינה מצדם כלפיו.
בנוף הברלינאי של אז, כאשר הכול הולך בגדולות ומנהיגי הנאצים נוסעים במכוניות עצומות, הכול אומר פאר והדר, גרינג נוהג בעצמו בזבזנות וראוותנות עצומה, היה דוד בהחלט יוצא דופן במכוניתו, שברולט משומשת, שהתעקש להביא עמו מארצות הברית.
משרת שגריר ארה"ב בברלין לא אוישה זה זמן עד שהגיע דוד, והאדם החשוב בה עד בואו היה הקונסול הכללי, ג'ורג' מסרסמית. את מכתביו ומברקיו לשירות החוץ של ארצות הברית קרא דוד קודם שיצא לברלין.
הם לא חלקו אותן דעות. דוד בילה כמה שנים בגרמניה במהלך עבודתו על הדוקטורט שלו, ואהב את המדינה. הוא סבר שהאדם טוב באשר הוא ולא נטה להאמין ביכולתם של יצרים אפלים להשתלט על חשיבתו ההגיונית של האדם לאורך זמן. הוא סירב לקבל את התמונה ששרטט מסרסמית, של השלטון הנאצי החדש כשלטון אפל, חורש רע ומסוכן לאנושות.
מרת'ה, בתו של ויליאם, גם היא לא קיבלה את דיבת הארץ. היא ראתה מול עיניה מהפכה שמחוללים אנשים צעירים ונמרצים בארץ יפהפייה ונקייה. היא התאהבה בכל אלו, וגם בגברים השונים שביקשו את תשומת לבה ולמעלה מכך. כך ניהלה רומן עם רודולף דילס, מפקד הגסטפו, עם ארמן בֶּראר, מזכיר שלישי בשגרירות צרפת, עם בוריס וינוגרדוב מן השגרירות הרוסית, שהיה סוכן נקוו"ד, ועם גברים נוספים. מכל אלו נקשרה במיוחד לבוריס.
הבעיההיהודיתבאמריקה
הספר סוקר את ההדרגתיות של העלייה במפלס האכזריות של השלטון, ובהתאם, את התובנה אצל השגריר כמו גם אצל בתו שהדברים ששמעו בתחילה היו נכונים, ונעשו ונעשים גרועים אף יותר.
אזרחי ארצות הברית שגרו בגרמניה או הזדמנו אליה הותקפו שוב ושוב. אנשי האס–אה, החולצות החומות, היו חוצים את העיר בצעדותיהם, וכל האזרחים הניפו את ימינם וקראו הייל היטלר. לא כן האזרחים הזרים. והם מצאו עצמם מוכים עקב כך בידי הבריונים בעלי החולצות החומות, בעזרת תושבי ברלין ובהתעלמות השוטרים שנכחו שם. שוב ושוב מחו השגריר ועובדיו על כך, שוב ושוב התנצלו הרשויות הגרמניות על כך ושוב ושוב לא נעשה דבר.
דוד סבר שהוא יוכל לתופעה הנאצית. הוא סבר שיוכל להתמודד עמה ולהשיב למנהיגיה את העשתונות. הלוא בבסיס הדברים נמצאת רציונליות. צריך רק להשיב אותה. להטות את הדברים אל מקומם האמיתי. הוא האמין שהדבר יקרה. ביום 17 באוקטובר 1933 הוא נפגש עם היטלר. היה זה אחרי שהיטלר הודיע שלושה ימים קודם לכן על החלטתו לפרוש מחבר הלאומים ומוועידה לפירוק נשק.
בפגישה העלה דוד את נושא תקיפות האזרחים האמריקנים. היטלר התנצל על כך והבטיח שהתוקפים ייענשו בכל חומרת הדין. אחר כך הוא דן עמו בנושא שהיה חשוב מאוד לארצות הברית ולמזכירות המדינה באותו זמן, נושא שהפך אותם לזהירים מאוד ביחסם לשלטון הגרמני החדש – חובהּ של גרמניה לנושים אמריקנים. איגרות חוב גרמניות רבות שקנו אזרחי ארצות הברית, שהיה ספק אם הגרמנים יפרעו אותן. היטלר לא התחייב בנושא.
שאלותיו של דוד בנושא פרישת גרמניה מחבר הלאומים וכוונות המלחמה שלה הרגיזו את היטלר. זעמו הבהיל את דוד. הוא ניסה לשמור על שלוותו. משהסתיימה הפגישה, ארבעים וחמש דקות לאחר שהחלה, כתב דוד למזכיר המדינה שרושמו הכללי מן הריאיון היה חיובי משציפה, מנקודת המבט של קיום שלום העולם.
תשובתו של דוד למנהיגים יהודים שפנו אליו וביקשו את התערבותו ואת תמיכתו בפעילות ציבורית נגד הנאציזם הייתה שכדאי ונכון יותר לעבוד בשקט. הוא האמין שכך עדיף. בפגישתו השנייה עם היטלר עלה נושא הבעיה היהודית. אכן היא קיימת, הודה דוד, אבל אפשר להתמודד אתה. הנה, בארצות הברית אכן הייתה בעיה כזו. יהודים תפסו עמדות ומשרות בכירות, אבל, כדברי דוד, "הצלחנו לחלק מחדש את המשרות באופן שלא ימיט עלבון צורב". דוד התלונן לשירות החוץ האמריקני על כך שבשגרירות מועסקים יותר מדי יהודים. אין זה נכון לנהוג כך בעת אשר כזו, טען.
הדחהמהשירות
דוד עצמו פעל לעצירת דיווחים בעיתונות האמריקנית על התוקפנות והאלימות הגרמנית. משרד החוץ סירב להוציא אזהרת מסע לגרמניה. היה חשש שהדבר עלול להזיק יותר משיועיל. מאמץ מפייס יוכל אולי להפוך את הקערה על פיה ולהשיב את הסדר ואת הנורמליות על כנם.
תפיסתם של האב והבת השתנתה עם הזמן ועם התגברות הדיכוי הנאצי. בפרט השפיעו עליהם מאורעות השבת, 30 ביוני 1934. היטלר ביצע אז טיהור בקרב חלק מתומכיו שבהם חשד, ובקרב מתנגדיו. דוד, וכמוהו אנשים רבים נוספים מן המערב, זועזעו מעצם קיומו של הליך שבו אנשים מוצאים מבתיהם ונורים ללא העמדה לדין וללא משפט. היטלר הצדיק זאת בכך שהוא ביקש להגן על האומה הגרמנית, והאומה הגרמנית קיבלה זאת.
בדיווחיו של דוד לוושינגטון לא הופיעה עוד האופטימיות. הוא החרים את האירועים הגדולים הנאציים והשפיע על שגרירי מדינות מערב אחרות לעשות כמוהו. במחלקת המדינה – שגם קודם לכן הייתה בה התנגדות כלפיו, בשל העובדה שהוא לא היה בן החוגים שמהם יצאו שגרירים ומדינאים – ביקשו להעבירו מתפקידו, ולפני סוף שנת 1937 הודיע לו רוזוולט להפתעתו על סיום תפקידו.
דוד חזר אל וושינגטון, שם הקים גוף למלחמה בתעמולה הנאצית. הוא צפה והזהיר שלאחר שגרמניה תאחד אליה את אוסטריה היא תנסה להרחיב את שלטונה, ורומניה, פולין וצ'כוסלובקיה יהיו בסכנה. הוא חזה שהמדינות הדמוקרטיות האחרות תאפשרנה זאת. "בריטניה", אמר, "נרגזת עד מאוד אבל גם נכספת בכל מאודה לשלום". ויליאם דוד נפטר ביום 9 בפברואר 1940. את ספריו על הדרום לא זכה להשלים.
אריק לארסון מוביל את קוראיו בספרו המרתק עקב בצד אגודל אחר השתלשלות האירועים, כפי שהסיק מתעודות וממסמכים שונים. הוא משחזר ככל יכולתו את אשר אירע, תוך שהוא מצליב אינספור עדויות של אישים שונים בני התקופה, קרובים אל בני משפחת דוד ורחוקים ממנה, ומשתדל להנחיל לנו את הריח, את הצבע, את האוויר ואת המבע של המקום ושל התקופה.
אריק לארסון