קרה לי משהו מאוד מאוד מוזר


14 Apr

קרה לי משהו מאוד מאוד מוזר. הוא קרה לי פעמיים, אבל בפעם השנייה לא זכרתי איך יצאתי מזה בפעם הראשונה. הרגשתי שהעפעוף שלי מלאכותי. פתאום חלפה המחשבה הזו בראש שלי. ניסיתי לעפעף שוב ועוד פעם, ובכל פעם חזרה התחושה הזו. התקפלתי בתוך עצמי. איך מתקנים עפעוף? בפעם הקודמת שזה קרה, נזכרתי, זה היה בנוגע לפיהוק. הרגשתי שהפיהוק מלאכותי. זה רדף אותי ורדף, ובסוף יצאתי מזה. לא זכרתי איך.

זה התחיל ואחר כך שכחתי מזה כשהתעמקתי במשהו, אבל כשקמתי נזכרתי שהיה משהו שאני אמור להיזכר בו, ואז נזכרתי. ושוב נקלעתי פנימה. בהדרגה לא יכולתי כמעט לחשוב על שום דבר אחר.

הלכתי אל הרב שג"ר. הוא פתח את הדלת, היה ערב, וסיפרתי לו. הוא צחק ואמר שהוא מכיר את זה. קרה לו כמה פעמים. בדרך כלל זה פשוט עבר כשהוא השתקע בספר טוב. תודה רבה. עכשיו שהוא אמר לי את הפטנט אני לא אוכל להשתמש בו. בכל רגע שאני אקרא את הספר אני אשאל את עצמי ומה עכשיו? עבר או לא? בטח כשאני אסיים לקרוא. לא היה אומר כלום, ואולי זה היה קורה לבד. בכל אופן, זה עזר לי. אני לא לא נורמלי. גם הוא עבר את זה. והוא אמר לי, זה לא שאתה לא נורמלי. זה קורה. למי? לפסיכים. אבל הוא לא היה פסיכי.

באותו שבוע התבקשתי לנסוע למקום אחר ולמלא מקום של מורה. עשיתי את זה ולמדתי איזה מורה גרוע אני. כלומר, כן, הייתי די גרוע. כל הביקורת שלי על המורים שלי עברה לי דרך הראש וידעתי שלא יכולתי להיות טוב מהם. גם בזה היתה נחמה. אבל הבעיה לא נפתרה. כל הזמן הדבר הזה הדהד לי בראש. נזכרתי מה קרה בפעם הקודמת: אמרתי לעצמי אז שאין לזה פתרון. שאין מה לעשות. אה, נלכדתי. אז, אמרתי את זה לעצמי באמת. זה היה טבעי. עכשיו אני משתמש בזה כטריק. לא יעבוד.

מדי פעם הייתי תופס את עצמי: עכשיו זה אמתי, לא מזויף. אבל אז הייתי בודק שוב ומוצא שלא.

בסוף סיפרתי על זה לחבר. חששתי שהוא ידון אותי כלא נורמלי. אני חושב שהוא באמת חשב משהו כזה. היה לו מבט. אבל הוא המליץ שאדבר עם מישהו, מישהו מסוים. הוא אמר שהוא בחור מוכשר. כן, הוא היה, יכולת נדירה לנגן במפוחית.

הסתובבתי סביב עצמי.

כשחזרתי לירושלים הייתי עדיין לכוד. להתעורר בבוקר, הכול בסדר, ואז להיזכר שמשהו לא בסדר, ואז להיזכר מה, ואז להיות שוב ניצוד על ידי זה כל היום.

הגעתי לתחתית. הבנתי, היה לי ברור, שכל זמן שאביט בעצמי לבחון אם העפעוף שלי מלאכותי או לא, הוא יהיה מלאכותי. זה דבר שקורה ממילא ואף אחד לא שם לב אליו. אז העפעוף היה כמובן בסדר, ההבטה בו לא היתה. איך מבטלים את ההבטה?

גם סביב זה הסתובבתי.

בסוף הבנתי שמה שמצאתי בפעם הקודמת היה אמתי. אז התחלתי לשנן לעצמי, בכוח: אין מה לעשות. בכל פעם שהשאלה היתה עולה הייתי מחזיר: אין מה לעשות.

לאט לאט יצאתי מזה.

כשהיתה שוב נוצרת השאלה במוח, וגם הזיכרון, לא יכולתי לבחון את הדברים שוב. רק שיננתי שוב את התשובה.

עד היום זה עולה אצלי לפעמים, כל הזכר של זה, וזה עדיין מפחיד אותי.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.