עמדתי בשער עגל וחיכיתי לטרמפ


28 Jul

עמדתי בשער עגל וחיכיתי לטרמפ. הוא הגיע. המג"ד שלי בג'יפ שלו. עליתי. מה נשמע אתכם? אני שומע שאתם לא קמים לכוננות עם שחר. עושים בית ספר למ"מ המחליף שלכם. אמרתי: לא, מה פתאום, קמים.

הוא הביא אותי למפג"ד שלנו, אבל לא הייתי כפוף אז לגדוד האורגני שלי. היינו ת"פ של השריון. מוצב אחד חי"ר ת"פ שריון, המוצב שאחריו ההפך. כך שהגעתי למפג"ד אבל לא היתה לי דרך לעלות למוצב, שום רכב לא עלה לשם. בינתיים שחררו את מי שהיה אמור לצאת ברגע שאגיע. אמרו לי שאני אישן במפג"ד ומחר יגיע רכב לקחת אותי למוצב.

אחרי הצהריים היה רעש במבצעים. קיבלו דיווח על נגמ"ש של הגדוד המקביל לנו, שעלה על מוקש. גם בגדוד ההוא היו הסדרניקים. אמרו שמישהו נהרג, שהוא חובש. אחר כך שמעתי אותם מתקשים להגות את שמו. בוי, בויר, אף אחד לא הצליח. אריה בוירסקי. היה לי ברור שזה הוא. הוא היה חובש.

לא היה הרבה מה לעשות שם. למחרת היה ערב תשעה באב. הלכתי לישון מוקדם. בחדר שלידי קצין אחד התרברב על מה שהוא עשה לחיילים שלו. איך הם תפסו תחת ואיך הוא קידר אותם. הוא היה בן כיתה שלי, וזכרתי אותו בוכה בסוף הטירונות שלו כשקידרו אותו. קידרו אותו נורא.

בבוקר לקחו אותי למוצב. הקצין המחליף חזר הביתה והקצין שלנו חזר. הצום נכנס, קראנו את מגילת איכה. למחרת יצאנו לפתיחת ציר והיתה חסרה קסדה לנהג. עליתי על נגמ"ש אחר וניתקתי את קסדת הנהג ממנו. יצאתי מתא הנהג ועמדתי על הסיפון, חושב איך ארד מהנגמ"ש. הוא חנה לצלע הר, והיה מסוכן לקפוץ. אתה נופל על מדרון, ולך תדע מה יהיה. חשבתי על זה. היה לי רע בגבעתי. לכולנו היה רע. מפלוגה של חמישים ושישה במקור נשארנו תשעה עשר. כל מי שמצא דרך לצאת יצא. המפקדים היו מחורבנים, היחס היה מחורבן, לא היה ציוד, היינו לוחמים מנוסים שהתייחסו אליהם כמו לטירונים. אמרתי, מקסימום אני אפול רע ואצא מגבעתי.

קפצתי ונפלתי על כף רגל ימין כשהיא הפוכה. כף הרגל הסתובבה כלפי מעלה, ואני נפלתי על הקרסול במקום על הכף. זה היה נורא. כל משקל הגוף על החלק החיצוני של הקרסול אחרי קפיצה מגובה מטר תשעים. קפצתי מיד שוב, מכאב. דידיתי לנגמ"ש, נתתי להם את הקסדה ופרשתי אל החדר שלי. הכאב רק התחיל להגיע, אבל ידעתי שתכף הוא יהיה גדול. מאוד.

הרגל התנפחה והתנפחה, אבל עדיין יכולתי להסתובב. דידיתי על רגל אחת. למה הייתי צריך להסתובב אני לא זוכר, אבל מצאתי את עצמי בתוך המוצב כשטנק מתקרב מולי. הוא העלה ענני אבק והנהג לא הבחין בי. עמדתי בדיוק בדרכו. עוד שתי דקות ואני נדרס. ולא יכולתי לזוז הצדה בגלל הרגל הזאת. חשבתי שזה נורא. להידרס ככה בתוך מוצב כשמסביב חיילים, אף אחד לא יודע מה הולך לקרות, בתאונה מטופשת, אפילו לא בשדה קרב, לא כלום. ברגע האחרון עקרתי את עצמי בכוח, דוחף חזק באמצעות הרגל הבריאה, ונפלתי הצדה, מחוץ למסלול הטנק, שהמשיך בדרכו באותה מהירות.

מוטי עבר שם. סיפרתי לו. הוא צחק.

אזור הקרסול תפס ממדים של כדורגל. הורידו אותי לאדמה שלושים, בית חולים שדה על הציר המרכזי של הגזרה המזרחית, קרוב יותר לישראל. שברתי שם את הצום. הכאבים היו קשים. האורתופד אמר לי שאני אקבל שבועיים גימלים, אבל הוא לא יכול לעשות כלום בגלל שהרנטגן שם לא עובד. הוא ישלח אותי לצפת. אני חושב שנתנו לי משהו נגד הכאבים.

בצפת הרנטגן כן עבד. הכול היה שם ריק. המסדרונות ריקים, החדרים. חשבתי ששכחו אותי. לא רע שישכחו אותך בבית חולים. אתה בארץ, לא בלבנון, הזמן דופק על חשבון הצבא. בסוף צילמו והאורתופד בדק את הצילומים ואת הרגל שלי. אמרתי לו שהרופא באדמה שלושים אמר שאני אהיה מוגבל למשך שבועיים. הוא אמר: שבועיים? וצחק. קיבלתי גבס ועשרים ושמונה גימלים.

את הלילה ביליתי כבר שם, ובבוקר אישרו את הגימלים שלי והזמינו בשבילי מונית הביתה.

אחר כך באו עוד שלושים ושניים גימלים ופיזיותרפיה. החבר'ה שלי ירדו מכפר קוק שבגזרה המזרחית ועברו לעבוד עם השב"כ. לילה אחד עשו להם מארב בכפר שבו הם היו אמורים לעצור את המבוקש שלהם וריססו אותם. השב"כניק וזה שלידו נהרגו. אחד הכדורים פגע במנצ'י, שישב במושב האחורי, ושרט אותו בראשו. הוא נשכב על המושב האחורי. נזל לו הרבה דם. המחבלים נכנסו לרכב כדי לוודא הריגה, חשבו שהוא מת והשאירו אותו כך.

הגיעו הימים הנוראים והיה על מה להתפלל ביום כיפור. ואז השתחררנו. נשארו לי עוד שני גימלים.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.