עבדתי באותו זמן בכתיבת ביוגרפיות


22 Mar

עבדתי באותו זמן בכתיבת ביוגרפיות. ופנה אלי קרוב משפחה בבקשה שאסע לקנדה כדי לכתוב ביוגרפיה על זוג מבוגר שחי שם. למה לא?

הכרטיס הלוך ושוב, וכן השהייה, מומנו בידי הגוף שהזמין את כתיבת הביוגרפיה. הטיסה הייתה ארוכה. ולא לקחתי איתי את הדרכון האמריקאי שלי. הוא לא היה בתוקף, וכדי לחדש אותו הייתי צריך לשלם חמישים דולר. בשביל מה? כדי להיכנס יותר מהר. נחתנו בארצות הברית ומשם המשכנו לקנדה. מי שהיה לו דרכון אמריקאי עבר מהר, בלי תור. היה שווה חמישים דולר? אולי. בגלל הבדיקה החוזרת פספסתי את טיסת ההמשך. הופניתי למטוס מאוחר יותר. מטוס קטן. נחתנו באוטווה באיזושהי שעה, ומשם המשכתי אל המלון.

ניסיתי לישון. כנראה גם ישנתי. כשהתעוררתי הייתי קצר רוח לגלות את העיר. רציתי שהשמש כבר תזרח, שאראה את הבתים. אבל מה רואים מחלון של מלון אפור? עוד מלונות אפורים, וכביש.

היום בא סוף סוף. היה לי מזל. בכל שהותי שם הייתה שמש. די יוצא דופן. הלכתי, או נסעתי, לכיוון העיר. שם טיילתי. אוטווה היא עיר הממשל, ובנייני הממשל היו יפים. ואנשים ישבו על המדרכות ליד בתי הקפה ושתו או אכלו, צבע היום היה יפה, וגם שאר הצבעים. כל המכוניות היו נקיות. ברור. עם כל כך הרבה גשם שיורד. היה יום שישי. נסעתי למקום שבו יכולתי לקנות אוכל כשר. האיש שם סיפק את כל צרכי ולא רצה לקבל כסף. אני מישראל. בעצם לא ישנתי בחדר במלון כי אם בסוויטה. והיא הייתה מצוידת לחלוטין. אפשר היה לבשל שם, לכבס, לייבש, כל מה שרצית היה. אפשר היה גם לארח.

הייתי שם רק אני והשקט שלי.

בית הכנסת היה עדיין ריק ברבע לתשע בבוקר שבת. התפילה התחילה בתשע. היו שם מעט אנשים, שפטפטו. בדרך לבית הכנסת עברתי כמה מבנים שחשבתי שהם בית הכנסת. כן, הם היו. עכשיו הם כנסיות. היו כאן כמה קהילות, שהתמעטו והתאחדו לאחת. והייתה כמובן גם השאלה של אורתודוקסי או קונסרבטיבי. כי היו כאלה והיו כאלה. בסוף הגיעו לפשרות שאליהן הגיעו. אחד הגברים שם אמר, "בבית הכנסת של אבא שלי הייתה מחיצה, בבית הכנסת של סבא שלי גם, ולא הייתי מוכן שבבית הכנסת שלי לא תהיה." "אבל," שאל אותו אדם אחר שהיה שם, "אתה מגיע עם הרכב לבית הכנסת בשבת." "אז מה?" הוא ענה.

התפילה החלה. במתכונת האמריקאית. בקדמת בית הכנסת הייתה במה שעליה ישבו פני הקהל: הרב והאנשים החשובים, מול קהל המתפללים. בבמה הזו כמובן היה גם ארון הקודש. מדי פעם שמעתי רעש. לא הבנתי מהו עד שהרמתי את עיני: הרב סובב מספרים בלוח באמצעות ידית. אלו היו מספרי העמודים בכל קטע שאליו הגיעה התפילה. הסידור היה אחיד, כך שמתפללים שלא ידעו היכן הם יוכלו להסתדר.

בשלב מסוים שמתי לב לכך שלפני חלק משורות המושבים ישנה דלת נמוכה, בגובה הברך. שאלתי מהי. מהי? זו המחיצה. רק אז נוכחתי בכך שהישיבה בעצם מעורבת. כלומר, הגברים באמצע, והנשים משני הצדדים. אז לא יושבים גברים ליד נשים, אבל שורות גברים ליד שורות נשים. והמחיצה כמובן. ורק כששמתי לב לכך הבנתי עד כמה זה לא הפריע לי קודם. בירכתי האולם, ראיתי בשלב מסוים, עמדו בחור ובחורה ודיברו. לא שום דבר יוצא דופן.

היה חזן, והתפילה הייתה ארוכה. אחריה היה קידוש. יום הולדת לאחד ממכובדי הקהל בהגיעו לגיל... שמונים? תשעים? לא, לא מתאים שאשאר, אני לא מכיר אותו. לא, תישאר, אמרו. הוא ישמח. אז נשארתי. לא קידוש, סעודה. ואנשים ישבו ליד שולחנות ואכלו. האדם שפטפט איתי הצביע על השולחן שבו ישב הרב: לו ולאשתו אין ילדים, אז הם אימצו, והאימוץ שלהם הוא רב-תרבותי, אתה רואה? ראיתי. ילד שחור ליד ילדה אסייתית, ועוד. כולם בניו.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.