סבתא שלי באה לבקר אותנו בארץ. מתנות והרבה אהבה. היא היתה יורדת לשוק, חוזרת עם סלים מלאים ומתחילה לבשל. אמא שלי תמיד בישלה ואפתה מצוין, אבל סבתא שלי לקחה את הפיקוד כשהגיעה אלינו. בליל שבת, בשולחן, שרתי ניגון. עיניה הצטעפו והיא אמרה: בשבת לפני שפרצה המלחמה היו אצלנו שני בחורי ישיבה. אירחנו אותם. הם שרו אז את הניגון הזה.
סבא שלי רצה לעזוב. אחותו ואחיו כבר לא היו בפולין. אחיו היגר לארצות הברית, ואחותו לפריז. היא היתה ציירת והוא היה זמר. סבא שלי היה שען. והוא נשאר מאחור עם אביו, שהיה זקן וחולה. סבא שלי שאל את אבא שלו מה יהיה. הגרמנים וכל זה. אביו אמר לו: אל תדאג, אני אמות ואשמור עליכם מהשמים. אתה תמות זקן ועשיר. כך היה.
הנאצים פלשו, וסבי וסבתי ברחו עם אבי ועם אחותו. הם לנו בעיירה סמוכה, בבית הכנסת. אבי סבי בא אליו בחלום ושאל אותו מה הוא עושה כאן. סבי אמר שהם בורחים ונשכבו כאן לישון. אביו ציווה עליו לעזוב. סבי התעורר מהחלום, התהפך לצד השני ונרדם. אחרי שהחלום חזר על עצמו עוד פעמיים ואבא שלו כבר היה ממש מרוגז, סבי העיר את אשתו ואמר לה שהולכים. היא אמרה: מה? עם הילדים? עכשיו? בלילה? הוא אמר כן, והם עזבו. בבוקר הם שמעו שהגרמנים שרפו את בית הכנסת על כל יושביו. סבי סיפר את זה בבר מצווה שלי. הייתי הנכד הראשון שלו שנשא את שם משפחתו, והוא היה נרגש מאוד בבר מצווה. עברו את הכול והנה אנחנו כאן, חיים. הוא סיפר ביידיש ואני לא הבנתי מילה. אחר כך כולם שאלו אותי: הבנת?
סבתא שלי היתה מגיעה לכאן לביקורים. סבי, לביקורים קצרים. היתה לו עבודה. או לפחות היה לו תירוץ שיש לו עבודה. הוא באמת עבד, והרבה, אבל בעיקר היה מכור לעבודה. היא הצילה את חייו יותר מפעם.
שנים אחרי אותה בר מצווה, אחרי שכבר שירתי בצבא, הוא היה אצלנו וסיפר: הגרמנים הוציאו את כולם החוצה והתחילו לספור. כל עשירי, למוות. זה שעמדתי לצדו ספר ומצא שהוא העשירי. הוא התחיל לצעוק: אתה תפסת את המקום שלי, אני עמדתי שם קודם. אמרתי לו: בבקשה. נתחלף. התחלפנו. הגרמני בא וספר מהכיוון השני. נפל בדיוק על היהודי ההוא. הוא צעק שוב: אתה תפסת את המקום שלי, אני עמדתי שם קודם. אמרתי לו: יותר ממה שעשיתי אני לא יכול לעשות. סבי סיפר זאת, אני סיפרתי מה עברתי בלבנון.
אני חושב שראיתי את סבי מאז עוד כמה פעמים. כן. ראיתי אותו. הוא הגיע מעט ולביקורים קצרים. סבתא שלי התחילה להתדרדר, זיכרונה אבד וחזר לפרקים, וגם לא היתה יכול לזוז. שכרו לה עובדת פולנייה וסבתי היתה מקללת אותה בפולנית. אמרו לה: לא יפה, היא מבינה. היא אמרה: יופי. כשהתחתנתי רציתי לטוס לניו יורק עם אשתי הטרייה כדי שתראה את סבתי. אבי אמר לי: לא כדאי. עדיף שתזכור אותה איך שהיתה פעם. בעלה, סבי, כבר היה קבור כאן, בהר המנוחות. חלפו עוד כמה שנים והיא הצטרפה אליו. למה נשארו שם? למה לא באו לכאן? סבתי מאוד רצתה שהם יבואו. היא קנתה כאן דירה, בירושלים, כדי לגרום לבעלה לבוא. אם היא בזבזה את הכסף הזה על דירה, הוא לא יבוא? לא בא. שם היו לו חברים, שם יכול היה לעבוד כשען ולסחור בחפצים היקרים ביותר, ניו יורק היא מרכז העולם, מה יעשה כאן? בסוף נפטר באמת בעבודה, ביום ראשון. לא יכול להישאר בבית. נסע לסדנה שלו ונפטר שם. מצאו אותו רק ביום שני, כשנכנסו לנקות.
מישהי הסבירה לי פעם למה הוא לא בא. היא דיברה על אבא שלה. גם הוא לא הגיע לכאן, היגר אחרי המלחמה לארגנטינה. אמרה: ער האט געהאט מורא פון ים. היה לו פחד מהים. אמרתי: אבל לא חייבים לגור בישראל ליד הים. היא חייכה.