ניסיתי למצוא את דרכי אל המרפסת. היא הייתה ממש מחוץ אלינו. ממנה אפשר היה באמת לראות את הנוף. לא דרך קירות הזכוכית שהקיפו אותנו. הדלת אליה הייתה נעולה. חיפשתי. מצאתי דלת אחרת. גם נעולה. חזרתי למקומי. אמרתי לאמא שלי ולעובדת שלה שכנראה הם חוששים ממתאבדים. העובדת שלה אמרה: "גם כאן מתאבדים?" אמרתי, "כנראה." שאלתי: "אצלם מתאבדים?" היא אמרה: "הרבה." אחר כך אמרה: "אצלנו ההורים קובעים מי מתחתן עם מי. זוגות שמתאהבים ומתחתנים למרות רצון הוריהם מנודים מהקהילה. מהמשפחה. וככה, אחרי זמן, הם מתאבדים ביחד. יש מקום קבוע שממנו הם קופצים."
מסביב, דרך קיר הזכוכית, ראינו את הנוף מולנו, נחטף ונגלה חליפות בידי הערפל. היה שם את ההר, מן הסתם זה שמשה קיבל עליו את התורה, שנדד לצפון איטליה ישר אל מולנו.
חיפשנו שביל שאפשר ללכת בו, וגם להתגלגל. אמא שלי כמעט נשקה לשמונים, והחלטנו לנסוע לרגל כך לדולומיטים. אבי נותר מאחור, במקום הנצח שלו, בגבעת שאול, ואימי הייתה צריכה משהו שירים אותה. אז התרוממנו, ונחתנו בוונציה. למחרת המשכנו אל הדולומיטים והסתובבנו שם במשך שבוע, חוזרים כל יום אל הבסיס, המלון שלנו, שהוכשר בידי חברת התיור שאליה הצטרפנו.
לקחנו את המכונית אל השביל ההוא, שיועד והוכשר גם לנכים בכיסאות גלגלים. הדרך הייתה נפלאה, בעיקר דרך הגשם שירד אל מול עינינו. איך נלך בגשם הזה? אולי ייפסק. טיפסנו על הרים וירדנו אותם. מדרונים נפלאים מלאי דשא ועצים בראשיהם, בית בין העצים האלה, נראה ולא.
הגענו אל העיירה שממנה יצא השביל. אמא שלי הצביעה על הרכבל שמולנו. "בוא נעלה בו." נעלה בו? עם הקלנועית שלה? איך ניכנס? החניתי את הרכב, יצאתי אל הבגאז', הוצאתי את הקלנועית המקופלת, פתחתי אותה, העובדת של אמא שלי, ההודית, ירדה גם ועזרה לי ולאימי, על פי הנוהל שכבר פיתחנו בינינו. אימי עלתה אל המקום שבו נכנסים לרכבל. היא ניסתה לדבר עם העובד שם. מדברים שם לצד האיטלקית גם דיאלקט גרמני. היא דיברה איתו גרמנית, הוא לא הבין אותה. הדיבור שלה אכן לא מובן. ניסיתי אני, ביידיש הרצוצה שלי. נשלחתי למטה לשלם את הכרטיסים אחרי שהוא נאות להסיר את השרשרת ולאפשר לאימי רק להתבונן. הבין אותי בסופו של דבר.
שילמתי ועליתי למעלה. קרונות הרכבל חגו. יורדים, מסתובבים את הסיבוב שבמהלכו אמורים לקפוץ אליהם, וממשיכים למעלה. קצב אחיד. אמא שלי התעקשה: כן. עולים. איך נעשה את זה? העובדת של אמי עזרה לה להתרומם מהכיסא ולעמוד ליד הקרונית כדי שייכנסו, ואני הייתי אמור לקפל את הקלנועית ולהיכנס לקרון הבא. אבל איך נספיק? פחדתי שאמא שלי תיפול ותשבור משהו. שוב. הגוי ההוא, המפעיל, ראה את כל זה, לחץ על הכפתור והפסיק את תנועת הקרוניות. אמא שלי צחקה. כל כך פשוט. נכנסנו כולנו לקרונית ביחד, והוא לחץ על הכפתור שוב. עלינו. אני משער שלולא היינו היחידים שם הוא לא היה עושה את זה.
עלינו ועלינו. ועלינו. ועוד. הנוף השתרע מחוץ אלינו. נפלא.
למעלה, האיש שם גם לחץ על הכפתור. ירדנו בנחת והסתכלנו סביב. הייתה שם מסעדה. והכול חצץ בדרך אליה. סייענו לקלנועית להגיע ונכנסנו. התיישבנו מול קירות הזכוכית ונרגענו. לא משנה הנוף שלא נראה, הוא היה מלכותי באופן שבו נאכל בידי הערפל ונגלה לעיתים.
הזמן התמתק. הזמנו שתייה חמה ופטפטנו, מביטים מדי פעם החוצה. בשלב מסוים קמתי והסתובבתי, לגלות חלקים אחרים של המסעדה. היה שם קיר של באר, עם משקאות יפים. תגלית. הזמנתי ויסקי והתיישבתי. אמא שלי לקחה קצת. בדרך למטה היא החזיקה את ידי אצלה כל הזמן וליטפה אותה. היא הייתה מאוד מרוצה.
בדרך חזרה, כשכבר התקרבנו למלון, והייתי צריך להילחם עם הראש שלי, שנטה הצידה, שאלתי את עצמי אם באמת היה חכם מצידי העניין הזה. של הוויסקי.