מוטי אמר לי, תעזוב. נעשה לנו כאן סדר


19 Apr

מוטי אמר לי, תעזוב. נעשה לנו כאן סדר. מה אתה צריך לנסוע לחטיבה? תאמין לי, הם יקללו. נישאר כאן, נזמין חבר'ה מהמאהלים האחרים, סמוך עלי. יהיה... יותר ממאה אחוז. ואם אנחנו נשארים עכשיו, אנחנו לא מספר מוות ביציאה של שביעי של פסח, לא עדיף?

עדיף. כל הפלוגה נסעה למפח"ט לעשות שם סדר חגיגי עם המח"ט, ואנחנו נשארנו במאהל. מוטי הבטיח וקיים. הוא קיבל דובון עם דרגות של סמל. ככה יצא לו במזל. אז הוא שם אותו עליו והלך למאהלים האחרים. כל השבוזים שנשארו שם מספר מוות כשהפלוגות יצאו. מוטי פנה למש"ק שנשאר, גם הוא שבוז, ואמר לו שישלח את החבר'ה שלו, מי שלא יהיה בשמירה, אלינו למאהל. יש אצלנו סדר לכולם.

חזרתי עם אבא שלי ועם סבא שלי מבית הכנסת. מוצאי שבת שכולו גלות. ניו יורק. יהודים ממזרח אירופה. התחלתי לשקוע בדיכאון של זה, ואז פתחנו את הדלת, וליל הסדר. שכחתי לגמרי.

מוטי ואני הלכנו למטבח המרכזי להביא את האוכל. שנינו החמרנו בפסח, אבל הסכמנו שבליל הסדר אפשר לאכול. בדיוק סיימו להכשיר את המטבח, גם אם הטבחים מזלזלים, הם בטח עוד לא הספיקו להכניס משהו חמץ.

אחרי בירורים מצאנו את הטבח. בחור נחמד. הוא בא איתנו, נכנס לאוהל של המטבח המרכזי, אמר רק רגע, לקח כיסא, עלה עליו, הבריג את הנורה והיה אור באוהל. עכשיו אפשר לראות, הוא אמר. באמת נורא נחמד. הציף אותנו באוכל. מוטי הסתכל עלי, אני עליו, ולקחנו.

אינני זוכר דבר מליל הסדר ההוא בניו יורק. רק מאחרי הסדר. היה כבר מוצאי יום טוב ראשון, ואני שוטטתי בדירה של סבא וסבתא שלי. פתאום גיליתי אותם באחד החדרים, ליד שולחן. הם מאוד שמחו לראות אותי. חשבו שהגעתי לשם בכוונה. הם ישבו לליל סדר שני, יום טוב שני של גלויות. והנה אייניקל, נכד, יושב איתם. סכיתי באהבתם.

היה לנו יופי של סדר. מוטי ואני מצאנו כמה כיפות ספייר אצל שנינו, החבר'ה החילונים שהצטרפו חבשו אותן ונראו דתיים נייטיבז. מדי פעם חבר'ה יצאו ונכנסו, התחלפו בשמירה, ואנחנו עשינו סדר כבקשתנו. היה נהדר.

במוצאי שבת החבר'ה שלנו חזרו מהסדר החטיבתי. אל תשאל, היה מגעיל. קידרו אותנו, שיגעו אותנו. מוטי ואני הסתכלנו אחד על השני וחייכנו.

אחרי הפסח חזרנו לביתנו שבדטרויט, מישיגן. לא נותר הרבה. אבי רצה אז לברוח מהארץ. הוא סיפר לכולנו שזו שנת שבתון, הוא לימד אז בטכניון, אבל בעצם עזב את המקום כדי לחזור לארצות הברית לתמיד. ואנחנו לא ידענו. אבל מדינת ישראל רדפה אחרינו. זו הייתה שנת 1973/4. מלחמת יום כיפור פרצה לא הרבה זמן אחרי שהגענו. וההורים שלי לא היו יכולים להישאר שם. השבר היה נוראי מדי.

ונהרגו אנשים, והטכניון היה צריך מרצים, אז רצו שאבא שלי יחזור. ושנאתי להיות בדטרויט, וכל כך הקלה הייתה לי כשהתקרב סוף השנה.

האפיזודה של ליל הסדר נמשכה במשך כל השירות שאחר כך. היינו פלוגה ותיקה, שהתייחסו אליה מגעיל. בהדרגה, מחמישים וארבעה חיילים צנח המספר. אני הייתי האחרון שנפל מהפלוגה. נשארו, דומני, שמונה עשר.

אחותי ואני הסתכלנו זה על זו בשדה התעופה, לא מאמינים שזה קורה. שחוזרים. הדלתות מזכוכית אכן ניסוטו הצידה. אכן, אם היינו הולכים דרכן היינו נתקעים בהן. זה כבר לא היה חלום. חוזרים לארץ.

ידעתי שאתגייס לצבא. לצנחנים. שאהיה חייל כמו מאיר הר ציון. פעולות תגמול. היינו בבית.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.