מהגן השיקומי במיקומו הישן, מול קולנוע אדיסון הישן, אל כיכר השבת הדרך קצרה. יעל ירדה לשם עם בננו בדרך לריפוי בדיבור. הוא היה היפוטוני, טונוס השרירים שלו היה נמוך, והוא התקשה לסגור את השפתיים ולהגות את האותיות כהלכה. כתינוק הוא רייר המון, החולצות שלו היו נרטבות מהר. ילד יפהפה.
ואולי בגלל טונוס השרירים הזה הוא גם התקשה לשלוט בסוגרים והיה עדיין עם חיתול. בסוף נגמל, אבל בשלב מאוחר יחסית.
יעל ירדה איתו אל כיכר השבת אפוא כדי לתפוס משם אוטובוס, אבל הוא סירב לשתף פעולה. היא ניסתה לאחוז בו ולהרים אותו, אבל הוא התפתל ונאבק והשתחרר. הוא היה כבד, והיא קטנה. כך נתקעה איתו מעל כיכר השבת בלי יכולת להמשיך.
והוא עשה, וזה יצא מהטיטול ונמרח.
ככה היא עמדה שם, ליד כיכר השבת, עם ילד שמשתולל ובוכה, מכוסה במה שפרץ החוצה מהטיטול, לא מסוגלת לעשות כלום, וחרדים וחרדיות עוברים דרכה ולידה, לא רואים כלום וממשיכים בדרכם.
גרנו במקור ברוך אז. מצאנו דירה בבית ישן, ערבי, עם רצפות מצוירות. וגינה. והבית הזה היה קרוב. לכול. למרכז העיר, לתחנה המרכזית, לשוק. לא היה צריך מכונית או אוטובוס. הכול היה זמין וקרוב. וחשבתי, זה מקום נהדר לגדל בו את הילדים. הם יכירו מניינים חסידיים. הם יכירו יהדות שלא תהיה רק מזרחי.
חברים לא מצאנו שם. זולת זוגות כמונו שהזדמנו למקום אבל בדרך כלל עזבו אחרי זמן לא ארוך. ואם לא הסתדרת איתם בדיוק? המצאי היה דל.
כן, חשבנו על קטמון הישנה, אהבנו אותה. אבל דירה כזאת שם, עם תקרה גבוהה ועם קירות עבים, חלונות שאתה יכול לעמוד בהם, תריסים מברזל, ישנים כאלה. לך תמצא. אז הלכנו שבי אחרי הדירה והאזור, והיה קשה לגור שם.
יעל עמדה בכיכר השבת, רואה את כל החרדים האלה, ואיש אינו בעזרה ואין לה מה לעשות ואיך לצאת מזה.
הייתה שם חנות שהבעלים שלה יהודי ספרדי כיפה סרוגה. הוא ראה את המצב והציע ליעל עזרה. הוציא החוצה מגבות נייר, עזר לה לנקות את הבן שלנו, קרא לבן שלו שיעמוד במקומו בחנות, הביא את המכונית שלו ולקח את יעל ואת בננו הביתה, לרחוב הטורים.
כשיצאה הוא הוציא מכיסו שטר של מאה שקל. לא, היא אמרה לו, תודה רבה. אני לא צריכה. יש לנו.
אחר כך היא נכנסה הביתה, שטפה את בננו ובכתה את מה שקרה.
כמה ימים אחר כך התלבשה בבגדיה היפים ביותר והלכה אל החנות הזו עם מתנה שקנתה לבעליה. היא הודתה לו שוב עד מאוד. מאז קשה מאוד לשנינו עם החרדים. כן, אסור להכליל.