מאחורי הדלת היתה מגלשת שלג


12 May

מאחורי הדלת היתה מגלשת שלג. לוח עץ עם שני פסי ברזל מתחת ומין כידון מקדימה. משומשת. החביאו אותה ממני כדי שלא אגלה, ועכשיו – טררה... מתנה. האחיות שלי נסעו לניו יורק באותו יום. טסו. וזו היתה אמורה להיות מתנת ניחומים שלי, בעצם שלי ושל אחי הקטן, על זה שהן טסו ואנחנו לא. הדגישו לי שהמגלשה הזו היא גם בשביל אחי הקטן, אבל אני האחראי עליה, וגם עליו. זה היה מטושטש אצלי. לא הבנתי את ההכנות לנסיעה שלהן וגם לא כל כך למה ההורים שלי לקחו אותן ב-V.W שלנו לשדה התעופה. הראש שלי היה במקום אחר. לא ידעתי שאני אמור לקנא בהן עד שראיתי את אמי מתבוננת בי לראות אם המגלשה היא אכן פיצוי מספיק.

אמנם משומשת, כמו פחות או יותר כל דבר שהורי קנו, אבל מצוינת. אבא שלי תמיד ידע למצוא את הכי טוב והכי איכותי. יופי של מגלשת. עברתי את כ ו ל ם. אתה מושך אותה בחוט שקשור לכידון ביד אחת ואוחז בשנייה במעקה שמוביל עד פסגת הגבעה שבקיץ היא סתם שום דבר, גוש אדמה, ואז מתיישב או נשכב עליה, ו-ווישש, טס למטה. לא להתנגש עם אף אחד, לא להתהפך, לשמור על ראש יציב וראייה טובה, לא כדאי להיתקל או לחטוף, בכזו מהירות זה מסוכן. הייתי נהג טוב וזהיר. לפעמים לבד, מלמעלה עד למטה, במהירות שיא, עוקף את כולם שוכב על המגלשה, לפעמים עם אחותי ואחי מאחורה. וכל פעם לגרור אותה שוב למעלה ולהרגיש אחריות על כולם.

בשלג, הנוף משתנה לגמרי. הרחוב אחר, וציוני הדרך שאליהם אתה רגיל אינם שם. היה כבר קר, ואחותי ואחי ישבו על המגלשה מאחורה כשאני גורר אותם הביתה. הסתובבנו אלף פעם באותו מעגל ולא מצאנו את הדרך.

כל החורף הזה, כל השנה הזו, היו מיותרים לגמרי. אמא שלי אספה את דנה ואותי ואת אחי הקטן במכונית שלה ואמרה לנו שבארץ המצב חמור. אומרים שמספר ההרוגים מתקרב לעשרים אלף. כמו תמיד הייתי מטושטש לגמרי בכל מה שלא נגע לגעגועים לארץ או ליום יום. לא היה לילה, אני חושב, שלא חלמתי שכל זה חלום והנה התעוררתי ואני שוב בארץ. ואחר כך הייתי מתעורר ומוצא את עצמי במיטה בדטרויט. היה משבר נפט בעולם. הנהיגו אצלנו שם מין שעון חורף קיצוני והיינו יוצאים לבית ספר בבוקר כשהיה בחוץ עוד לילה. את תפילת שחרית היינו מתפללים עם הנץ החמה בבית הספר בשעה תשע. הערבים סגרו את הברזים של הנפט ובארץ הקימו את ועדת אגרנט, ואני הייתי מרוחק מכל זה מרחק של קיר אבן מרופד. לא היו ילדים ששיחקו בחוץ בשכונה שלנו. גם לא בשכונות אחרות, ולא היה מעניין בבית הספר. לא הבנתי מה המורים אומרים. התעודות של כולנו היו עם ציונים ברצפה וההורים אפילו לא כעסו. הלכנו לקנות גלידה לכולם אחרי קבלת התעודות.

ואני אמונדסן בקוטב הצפוני עם אחי ואחותי נוקשים מקור על המגלשה ולא מוצא את הדרך הביתה. כבר חושך ואין מי שיעזור. אז אחותי אומרת, הגוש שלג הזה כאן הוא בעצם גושי הקרח של משטח ההחלקה על הקרח שהתכסו בשלג. אתה צריך מכאן להמשיך ישר ואחר כך ימינה. אבל היא לא ידעה כלום וחוץ מזה היא היתה חלשה ועל המגלשה ואני בעל כורחי חזק ומושך אותם, שתסתום את הפה ולא תגיד לי איך ללכת, ואם היא באמת רוצה שיקשיבו לה, שתתחיל ללכת בעצמה ולא תעמיס עלי. בכעס עשיתי כמו שהיא אמרה אחרי עוד סיבוב שבו חזרנו בדיוק לאותו מקום, והיא צדקה. פתאום הבית שלנו וחם ושמיכות מול הטלוויזיה. ההורים בכלל לא התרגשו. הם לא הבינו שכמעט קפאנו למוות.

זו היתה הפעם הראשונה, ולדאבוני או שמחתי בכלל לא האחרונה, שבה מצאתי את עצמי מגיע לדרך הנכונה השגויה ביותר לדעתי בעקבות עקשנות של מישהי נמוכה ממני שלא יודעת כלום.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.