להיות אבא לילד מיוחד זה לרצות שיהיה לך מקום שבו אין את כל זה. מקום שבו תוכל להוציא את כל הכיעור, שתוכל לקלל, שתוכל לשנוא, שתוכל להגיד לאלוהים מה שאתה חושב עליו. שתוכל להגיד את זה לעצמך, על עצמך, על אשתך, על הילדים שלך, על העולם המכוער הזה.
זה לזחול אל המיטה בלילה אחרי שכבר עברת את הסף אתמול, שלשום, לפני שנה, והתגובות שלך אוטומטיות ואתה לא יכול לסבול עוד את האני האוטומטי הזה שאתה.
זה לחמול על שאר הילדים שלך ולדעת שלעולם לא תוכל להחזיר להם את השעות שבהן לא היית איתן. שעות שבהן דאגת וגם הם. של נסיעות באמבולנסים לבתי החולים, של בדיקות, של תיאומים עם כל מיני אנשים שידאגו לילדים כשאתה לא שם, של אחרי צהריים אחרי אחרי צהריים שבהם אתה, והם, שורדים. לא הרבה יותר.
זה לתמרן את הרצונות שלך לעבודה, לקריירה, לזוגיות, לבילוי, לפנאי, לקנות בגדים, ליהנות, לדחוק את כל אלו הצידה בגלל משבר חדש שנוצר או סתם היומיום עם כל התביעות שלו ולהמשיך לסובב את הידית.
זה לעקוב אחרי ההתפתחות ולחשוש שפספסת משהו שאם היית שם לב אליו היית יכול להציל את הילד שלך, לנסות עוד טיפול שאתה יודע שיעלה הון תועפות אבל מי יודע, אולי הוא ודווקא הוא יעזור, זה לבחון מה כל זה עשה, מה תשומה ומה תוצאה ולדעת שיכול להיות שהשיפוט שלך לוקה כי אתה כל כך עייף ושחוק מהניסיונות האלה. ולהמשיך בנתיב המרכזי, הרגיל, של בית ספר ויומיום והישגים של וואו, הצלחת למלא את הטבלה. איזה יופי, ציירת מקסים, והקשר בין המקום שבו היה צריך לצייר לבין המקום שבו צייר אקראי. זה לדעת שכפי הנראה אתה מגדל ילד שלעולם לא יהיו לו חיים עצמאיים, לעולם לא יינשא ולעולם לא יביא ילדים לעולם.
שבת אחת עליתי עם שניים מהילדים לתפילה במניין המוקדם ואשתי נשארה עם הבן האמצעי שלנו בבית. הם שיחקו בולינג. זרקו כדור קטן כדי לפגוע בחתיכות הפלסטיק שמולם. נשארה חתיכה אחת. הבן שלנו הצביע על עצמו ועל החתיכה ואמר לאשתי: (כ)מו אני. הוא, (כ)מו אני.