כשלמדתי בישיבה תיכונית החלטתי לנסות את מה שמסופר בספרים על ביטחון בה'. השתמשתי בכל כספי כך שלא נשאר לי איך לנסוע הביתה, אמרתי לעצמי שאני בוטח בה' וחיכיתי לכסף שיגיע. התפללתי וזה, אבל הוא לא הגיע. מה קרה בסוף? אני חושב שביקשתי מחבר להלוות לי. לא זוכר אם החזרתי לו.
בזמן אחר ביקשתי שייפתחו לי שערי השמים ואוכל שוב להתפלל. פעם הצלחתי. כל תפילה שלי היתה מלאה כוונה, שאחר כך נעלמה. הייתי עומד מול המילים בסידור והן היו ריקות. אמר לי אז דוד שלי שמי שמתפלל על עבודת ה' נענה. התפללתי אין סוף פעמים, והסידור נשאר כפי שהוא. הייתי צריך לשכוח. הייתי צריך לטבוע בתוך החיים באופן שהקריאה תהיה ללא הכנה מראש, אותנטית. אתה חייב לשכוח בשביל זה. להיות מופתע כשהרעיון עולה בראשך ואז להתפלל. אולי אז תיענה. האולי הזה היה הרבה פחות מדי, אבל הוא השאיר לי עולם מלא לטבוע בו, וזה היה רעיון לא רע בכלל, יכולתי להשתחרר כך, בהיתר.
אבל להשתחרר או לטבוע באמת?
הייתי צריך לוותר על היכולת להבחין. על העין שתתבונן. עלי המפקח על עצמי. התחולל מעבר. מחיפוש משמעות באמצעות השכל, לקווים, חוטים שהרגשתי שאני קשור בהם למשהו. לעבר? לשמים? קיבלתי את עצמי כמעין מריונטה שמחוללת לפי כוחות גדולים ממנה. ואולי לפעמים גם כאדם עצמאי?
המילה עצמאי חייבת היתה להתייחס למציאות נטולת התערבות חיצונית. למין לקוּנה בעולם. לחלל פנוי. והנה, שם יכולתי להיות. זה היה הכלום שבו יכולתי להיות אני. אני אנוכי, לעצמו, לבד, מה שהוא ורק הוא רוצה להיות. בהיסח הדעת מצאתי את מה שחיפשתי עת ארוכה.
הייתי במקום. לא הצטרכתי לשכנע את עצמי שהוא מוצדק, שהוא נכון, או לתמוך אותו בשום מערכת סיבות. הוא היה הוא, הוא לא היה כבול לכלום והוא גם לא התיימר. הוא היה אנוכי, והיתה לי בו מנוחה.
הדבר האחרון היה לזכור שהוא לא אמור להיות כל העולם. אם הוא יהיה כל העולם הוא כבר לא יהיה אנוכי, הוא יהפוך לשליחות. הוא פינה אחת, ובאחרות יש מסירות ונתינה ואידאליזם וכל זה, אבל בו, ובכן בו אינני צריך להיות מוצדק על ידי כלום. הבעל שם טוב מצא שעומק האני הוא אלוהי, ואני מצאתי את האני. בלי שום בושה בו.
ומצאתי שפניו מתהפכות. שממנו יש לי קפיצה לדבר עם ה' בפניוּת ולחזור להיות אני. שם התלהטתי כל כולי אבל יכולתי לחזור למי שאני.