כל פעם נפלתי על יציאה בשישי-שבת


23 Jun

כל פעם נפלתי על יציאה בשישי-שבת. יכולת לצאת או באמצע השבוע או לשבָּת, ונמאס לי. בשבת לא יכולתי לנסוע לבקר חברים, הייתי סגור בבית עם הורי. בעיקרון, היציאות היו חמישי-ראשון, ראשון-חמישי, אבל עד שהאוטובוס היה מגיע ביום חמישי כבר היה מאוחר. בלבנון לא נסעו בלילה. כל פעם היתה תקווה: אולי הפעם האוטובוס יגיע מספיק מוקדם כדי לצאת באותו יום הביתה, וכל פעם היא נכזבה. היינו רחוק, מעל ביירות, ובלבנון היו גם תמיד פקקים. יכולת לנסוע בכביש החוף – הציר הראשי – ולראות בנתיב הנגדי, זה שמופרד מהנתיב שלך בגדר בטון, עוד מכונית נוסעת בכיוון שלך, לא בנגדי. בשני הנתיבים נסעו לשני הכיוונים. ולפעמים הפקק היה חזיתי: בשני הנתיבים עמדו זו מול זו מכוניות. נפגשו זו מול זו ולא היתה דרך להתיר את זה.

אז בפועל יצאנו שישי-ראשון, שני-חמישי, ולי יצא רק שישי-ראשון. שאלתי מי רוצה להתחלף אתי, ומנש רצה. אז התחלפנו. אחר כך שמעתי שהולך להיות עוצר יציאות כי אנחנו עוברים לג'בל ברוך. שישי-ראשון הקרוב זו היציאה האחרונה עד שנתמקם שם. רצתי למנש וביקשתי ממנו להתחלף שוב, כמו שהיה. הוא סירב. אחר כך ביקשתי שוב, והוא אמר לי: "אחי, עכשיו הגעתי מקורס. אתה רואה את התיק הזה? תיק של צ'ופרים, קטן, אין לי דברים, לא עברתי דרך הבית. אני חייב לצאת להביא בגדים וכאלה." ויתרתי.

יום שישי. יצאנו לשבת במחסום ליד המפקדה של הדרוזים. בדרך עברנו ליד טנקים שלנו שהיו עליהם הסדרניקים. מוסקו עמד על אחד מהם. הוא ראה אותי ואני אותו, נופפנו בידינו לשלום. התיישבנו שם במחסום. הרבה לא היה לעשות. היה יום יפה. חורף ושמש. מצאתי שם מחסניות שמישהו זרק. הקפיצים היו דפוקים, אבל המחסניות עצמן היו מצוינות. שחורות לגמרי. כשמחסנית משתפשפת היא מאבדת את ההשחמה, והחלודה מתחילה לתפוס. ואז צריך לנקות אותן כל פעם, אחרת הן לא תעבורנה מסדר בוקר. עבדתי כל הזמן, מוציא את הכדורים מהמחסניות שלי, מעביר את הקפיצים וטוען אותן מחדש בכדורים שהוצאתי מהמחסניות המשופשפות. לגמרי לא בסדר, לגמרי לא כוננות. אם היו תוקפים אותנו היתה לי לפחות מחסנית אחת פחות. אבל היה שקט ולא היה צפוי כלום. גמרתי להחליף את המחסניות. גדול. אחר הצהריים חלפו, ואספו אותנו למוצב הפלוגתי – דירה בבית דירות שבנייתו לא הושלמה. קרה משהו, אבל לא ידעתי מה. חיילים דיברו, צָפתי. עשינו קבלת שבת ואמרו לנו שהמ"פ רוצה לדבר אתנו. הפנים שלו היו מרוצות. הוא אמר שהם עשו מרדף ותפסו את המחבלים, נהג האוטובוס שלקח את החבר'ה שלנו הביתה נפצע, הלכה לו כף הרגל, אבל סך הכול, מארבעה אר.פי.ג'י. שהמחבלים ירו, רק אחד פגע, ובקדמת האוטובוס.

לא העבירו אותנו לג'בל ברוך ולא כלום. עבדו עלי. יצאתי הביתה. הגעתי ביום שני בערב. ביום שלישי נסעתי לירושלים והלכתי למרכז הרב. פגשתי שם את מאיר, ששמח לראות אותי והזמין אותי לחדר שלו. הוא הוציא את קופסת העוגיות וכיבד אותי. אמרתי לו שראיתי את מוסקו בלבנון, ביום שישי. הוא אמר לי: מוסקו התחתן. אמרתי: מה? הוא אמר לי: בדיוק כמוך הוא ישב כאן אצלי לפני שבועיים. הוצאתי לו את הקופסה הזו, הוא אמר לי שהוא לא אוכל. הוא צם. למה צם? הוא מתחתן היום. מתחתן? כן. הוא והבת של הר"ם שלו מהישיבה התאהבו. וואלה. כן. בת ארבע עשרה. מאיר היה המום. הוא אמר לי: ארי של אש יוצא מקודש הקודשים. ארי של אש. הם התחתנו במאה שערים, מצאו איזה רב שחיתן אותם. אסור על פי חוק, היא קטינה.

שנים אחר כך פגשתי את מוסקו בשירות מילואים. הוא אמר: כן, המשטרה חיפשה אותנו. לא עשו מאמץ מיוחד. שאלו כאן בסביבה, אנשים אמרו להם שאין אדם בשם כזה כאן, והם הלכו. בכל אופן, היא כבר לא קטינה. מה הם יעשו?

חזרתי ביום חמישי. מנש לא חזר מהיציאה שלו. הוא נפצע באוטובוס מהאר.פי.ג'י. אחלה פציעה. משהו קל לגמרי, העבירו אותו לבית הבראה.

גם אני לא חזרתי לאותו מקום. העבירו אותי ואת החבר שלי מהישיבה למוצב אחר. שמתי את התיק על המיטה החדשה שלי. מתחתיה היה כבר האפוד שלי, מגולגל סביב עצמו. הרמתי אותו בהיסח הדעת ופתחתי את הפאוצ'ים של המחסניות. אף אחת מהן לא מושחמת. מישהו לקח אותן והחליף בשלו, משופשפות לגמרי.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.