ישבתי עם אימי לארוחת בוקר


16 Aug

ישבתי עם אימי לארוחת בוקר. באתי מוכן. הוצאתי את היוגורט ואת הפירות וערכתי על השולחן. אימא שלי התיישבה מול הארוחה שלה. היא ביקשה לטעום את היוגורט שלי. נתתי לה. היא עיוותה פניה. "יוגורט עיזים", אמרתי לה. אכלנו שנינו. ממילא לא היה מה לעשות. היינו צריכים לחכות. אחר כך הגיעו אנשי מד"א. הם בדקו והכול, וזה נגמר. אחר כך הגיעה המשטרה. שוטרת ושוטר. השוטרת ישבה איתנו כדי למלא טפסים, והשוטר עמד בסלון עם נשק ביד, מוכן לשימוש, חמור סבר.

השוטרת עברה על הפרטים ואחר כך אמרה: "סיבת המוות, מאניה דפרסיה, נכון?" כזה דבר עוד לא שמעתי. אמרתי לה, "מאוד מעניין. לא חשבתי על זה." היא אמרה: "הפרמדיק אמר לי."

"סרטן," אמרתי לה. היא מילאה. בסוף היא הלכה והשאירה לנו את הטופס שנדרש. הפרמדיק חזר, לא זוכר בשביל מה. אמרתי לו מה השוטרת אמרה. הוא אמר, "הפרמדיק לא אמר כלום." מאיפה היא המציאה את זה ולמה?

אחרי שהם הלכו יכולתי להוריד את גופת אבי מהמיטה שבה נפטר ולהשכיבה על הרצפה. העובד שלו עזר לי. כיסינו אותה והדלקתי נר למראשותיה.

הייתי הראשון שהגיע משום שאחיותי גרות רחוק יותר. אחי היה במומביי. עכשיו היה צריך לעשות את דרכו בחזרה.

אבי היה מודע לחלוטין למה שמצפה לו. את האבחנה הרפואית קיבל כמה חודשים לפני כן. הוא לא רצה שום בית אבות או דיור מוגן או כל שם קוד אחר לאותו דבר. הוא רצה בבית. והוא חתם על טופס הנחיות מקדימות כדי לוודא שלא יאריכו את חייו בשום אופן. כעת נותר לחכות. והוא עשה זאת על הכורסה שלו. עדיין היה קיץ, והוא יכול לשבת שם עם הדלת פתוחה למרפסת ובריזה של ירושלים באה מאחור כשהוא קורא. עדיין קורא. שוב קורא. והיה לו מה. הייתה לו תוכנית קריאה. הוא לא רצה לבזבז אותה על צפייה בסרטים או בסדרות.

בני המשפחה באו כדי לבקר ולהיפרד. בתחילה כדי לבקר, ועם חלוף הזמן, כדי להיפרד. בהתחלה היה טיפול, אחר כך כבר לא, ומצאנו לו עובד שיהיה איתו. הוא נולד כמעט לתוך מלחמת העולם השנייה, שרד אותה עם משפחתו, הגיע אחרי כן לארצות הברית, אחר כך לכאן, אחר כך שוטט עוד בעולם, עבד ופרנס, הקים משפחה, ועכשיו הגיע הסוף. הוא העביר לידינו, ילדיו, את כל ענייני הכספים. אנחנו דאגנו כעת למשכורות של העובדים, זו שעם אימי וזה שאיתו, ואבי יכול לשקוע בעולמותיו.

היינו איתו בשבת שהתברר למפרע שהייתה האחרונה. אמרתי לאימי, אולי הוא ירצה לשבת איתנו לסעודת שבת. היא אמרה, אין סיכוי. הלכתי למיטה שלו ומצאתי אותו ער. שאלתי אותו. הוא שאל: מתי זה? כמה זמן זה? כבר היה מטושטש. אמרתי לו, עכשיו. הוא אמר, כן.

העובד שלו עזר לו, ואבי ישב בראש השולחן. הוא שתה מגביע הקידוש, הכניס לפיו מעט מהחלה ואחר כך שר שיר המעלות. ניסיתי לשיר משהו אחר, שמא הוא השתבש, שהרי רק עכשיו התיישב. לא, הוא רצה שיר המעלות, אחר כך קם וחזר למיטתו.

גם למחרת, בסעודת שבת, הצטרף אלינו וישב איתנו קצת.

בשש בבוקר יום רביעי התקשרה אלי אימי לומר שהוא הסתלק. בשלוש וחצי בלילה. היא ישבה איתו כל הזמן הזה בשקט, חושבת, מחשבת, סופגת. היא הייתה מאוד מדויקת וצלולה ומחושבת כשהתקשרה אלי. באתי והצטרפתי אליה. הכול כבר היה מסודר. והיה ז' באדר. אז היה צריך לקבור מוקדם, כי אחרי הצהריים החברה קדישא עסוקים. אבי אמר לי פעם, כשדיברנו בטלפון, "אה, שוע, כשיבוא יומי, אני מבקש שלא תספידו אותי." כך עשינו. כשקברו אותו שרנו את הניגונים, ניגוני שבת, ששרים אצלנו במשפחה. שלום עליכם, יה ריבון, ובסוף חסל סידור פסח, שייחודי במנגינתו במשפחתנו. החיים היו שם על גבי הקרקע: הדורות שהעמיד. וכשהלך נטל עימו את הגשר האחרון שקישר את משפחתנו הגרעינית עם העבר של אז, של פולין.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.