יעקב חזר מביקור בארץ, וזמן לא רב אחר כך כתבה לו אימו שהיא מרגישה שקיצה קרב. הוא כתב לה שהוא יוכל להגיע בעוד שנה שוב. היא כתבה לו, "יענקל'ה, צו שפייט". הוא עשה כל מאמץ לקבל אישור לנסוע שוב לישראל. ביקר את מי שביקר, דיבר עם מי שדיבר, ובסוף קיבל אישור. כשהגיע ארצה הובהל לבית החולים בגלל מצבו. הלחץ והמאמצים הרבים הפילו אותו.
סבתא בתיה גם היא הייתה מאושפזת. יעקב, יחד עם שאר האחים והמשפחה, ביקר אותה. הוא אמר שהוא שמע אותה ממלמלת "לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה".
מאוחר יותר, כשהמצב החמיר, ראה אותה מכה על ליבה ואומרת את הווידוי. היא נפטרה, והרבי מוויז'ניץ כיבד אותה בלוויה בנוכחותו.
הייתה כאן משפחה גדולה סביבה. תשעה ילדים. שניים בגוש הקומוניסטי וכל השאר כאן בישראל. איש לא חסר בעקבות השואה. היא לא פגעה בהם. והכול היה מרוכז סביבה. היא הייתה מלכת הכוורת. וכוורת הייתה. הרבה באז והאז והתרגשויות ודיבורים והרעפות.
חמותי סיפרה לי שסבתא בתיה באה פעם לבקר את בנה ראובן, הפסיכולוג. הייתה לו דירה ששימשה קליניקה. היא ישבה שם מחוץ לחדר שבו קיבל את המטופלים וחיכתה לו. ישבה שם גם אימא עם בנה, שהיה אמור להיכנס לטיפול. סבתא בתיה דיברה איתה, כהרגלה. מאיפה היא, מה היא עושה, מה הבעיה של הבן שלה וכו'. בסוף אמרה לאישה, תשמעי, מה את צריכה פסיכולוג? תגידי תהילים. יעזור לך יותר. האישה חשבה ואמרה, את צודקת. לקחה איתה את בנה והלכה. ראובן די כעס. חיסלה לו את הקליינטים.
בתמורות המאה העשרים אינני חושב שהיא דמיינה שכך יקרה. שזהו שיעלה בסוף משפחתה. משום שהיו סימני שאלה רבים. שני ילדים גדולים שנעשים קומוניסטים, נעלמים בבתי הכלא וצריכים שיחלצו אותם משם. אחר כך נעלמים ברוסיה הגדולה. ילדים שעולים ארצה ולך תדע מה קורה שם. עליית הפשיזם ברומניה, בעלה שנפטר בגיל צעיר מהתקף לב והיא נותרת עם הילדים. שום פנסיה, תלות בקהילה. והשואה, ואחר כך ארצה עם מי שעוד נותר איתה, והנה באמת הנס. המשפחה (כמעט) כולה כאן. ויש נכדים, ונינים. הפלא הכל כך מוזר של המאה העשרים. כאן. במקום הזה. ארץ ישראל.
יעקב פוירשטיין עוד שב לרומניה, עד שהותר לו לעלות ארצה ולהישאר בה. מרעיה אשתו הראשונה התגרש שנים רבות קודם לכן. דרכיהם נפרדו. הוא נישא מחדש ונולד לו בן. אשתו השנייה נפטרה, ובנו עלה בעקבותיו ארצה. אחר כך המשיך בנו לארצות הברית. היום הוא חי שוב כאן. שני נכדים נולדו ממנו, שניהם בארצות הברית.
יעקב עבד כאן זמן מה, ולבסוף פרש. התגורר בבית שירנה בהרצליה. הוא היה צריך להיות גיבור. לראות את אחיו כאן בארץ מצליחים, מגדלים משפחות, מבוססים כאן, והוא, שהיה בצמרת בארץ מולדתו, בתפקידים בכירים, כאן בגפו.
הוא אמר לי פעם, מה ההבדל בין הסוציאליסטים לפשיסטים? ובכן, והוא התקשה לומר זאת בעברית משום שהתשובה הייתה במוחו ברומנית, ההבדל הוא בסופו של דבר שהסוציאליסטים רצו מההתחלה לעשות טוב. זה השתבש, אבל זו הייתה הכוונה שלהם. הפשיסטים רצו מההתחלה להרוג.
פגשתי אותו בשמחה משפחתית. הו, הוא אמר לי, יש עוד הרבה מאוד לספר לך. אבל במפגשים שלנו הוא חזר אל הסיפורים הראשונים, שב במעגל אל הרשמים העתיקים, המוקדמים, מהילדות. קצת חידש אל עומת מה שסיפר בתחילה, אבל לא הרבה.
בחג השבועות שהה אצל חמי וחמותי, אחר כך שב לבית שירנה, וזמן לא רב אחר כך הלך לעולמו.