יידישע געשעפטען


24 Apr

יידישע געשעפטען

ארי גרינברג


היודנריין של גטו קרקוב התרחש בסופשבוע של ה-13-12 במרץ 1943. אבי צפה את האקציה מראש, וחיפש ומצא מקום מחבוא בעבורנו – אמי, אחותי ואני.

אז, ביום שישי ה-12 במרץ אחרי הצהריים, כשהוא מוודא שאף אחד לא רואה, העביר אותנו, את השכנה שלנו ואת בנה בחשאי אל עליית הגג של בית קטן ששימש מחסן למזרנים, סגר את הפתח וכיסה עליו, והלך עם כולם אל מחנה פלאשוב (שהיה עד למלחמה בית הקברות היהודי ירוזלימסקה).

שרדנו את הפינוי מקפיא הדם של הנשים והילדים שהתרחש ביום שישי בלילה, אל שבת שקטה יותר.

ביום ראשון הגיע אבי אל הגטו, חבר בקומנדו שתפקידו לאסוף את הרכוש שהשאירו אחריהם היהודים. מעבר לכביש שהוביל מהכניסה הראשית של הגטו, באלכסון, עמד הבניין שבו אוחסן השלל. רהיטים ושאר טובין הוטענו על עגלות ונגררו מהגטו על ידי הקומנדו אל הבניין הזה. אבי ידע שהוא חייב להוציא אותנו ממקום המחבוא, שאם לא כן יגלו אותנו. המקום היחידי להעביר אותנו אליו היה הבניין שבו אחסנו את החפצים, מעבר לכביש, אבל איך?

לכל אחד מחברי הקומנדו היה תג שזיהה אותו והפך את שהייתו במקום לחוקית. הרעיון של אבי היה להטעין שני ארונות ריקים על העגלה ולהחביא אותנו הילדים בתוכם. אמי והשכנה היו אמורות לחצות את הכביש סוחבות כדי מים תוך שהן עוזרות למשוך את העגלה שעה שאבי ידחוף אותה. היתה רק בעיה אחת – מאיפה משיגים תגים לשתי הנשים?

לשכנה היתה בת גדולה שעבדה בגטו. אבי ניגש אליה, הסביר לה את המצב וביקש ממנה לוותר על התג שלה לטובת אמה, לצורך החצייה. הבת, שהיתה צעירה וחששה מפני הסכנה הצפויה לה אם התוכנית תתגלה לגרמנים, היססה. אבי לא התעכב, משך את התג משמלתה והלך. אשר לתג בשביל אמי, אבי הפציר בכל מיני אנשים, אבל הם פחדו וסירבו. הוא היה נואש. העגלה היתה עמוסה ארונות (אנחנו), ממתינה שיעבירו אותה את הכביש. העיכוב החל להיראות חשוד בעיני הגרמנים, שרצו לדעת מה קורה.

באותו רגע ראה אבי אדם שהוא הכיר מעט, וביקש את עזרתו. האיש סירב. אז שאל אותו אבי:

   "אתה מאמין בעולם הבא?"

   "כן," ענה האיש.

   "אז תראה," אמר אבי, "אם תשאיל לי את התג שלך תוכל לקבל את כל הזכויות שלי לעולם הבא שהשגתי עד היום, הולך?"

   האיש הרהר רגע ואמר: "בשביל עולם הבא – כן!", ונתן את התג.

שרדנו.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.