יומיים ראש השנה ואחריהם שבת


17 May

יומיים ראש השנה ואחריהם שבת. חיכינו למוצאי שבת ולשאחריו בקוצר רוח. היינו אמורים, אשתי ואני, לטוס לפריז. במוצאי שבת הכניסה אשתי את שני הקטנים למקלחת. הם אהבו להתקלח יחד. ערב החג שכחנו לכבות את הדוד, כך שהיו מים חמים בשפע. לא חמים. רותחים. לא רותחים. קיטור. אחד הבנים שלנו צרח. אשתי רצה בבהלה למקלחת. הצעיר יותר פתח את המים החמים וכיוון את הטוש קדימה, לעבר הירכיים של אחיו הגדול יותר, שנשלקו בקיטור שיצא מפתח ראש המקלחת. הצרחה הייתה נוראית. וכך גם הכוויה. שטפנו אותו מייד במים והבאנו אותו לפרופ' אריה אלדד, מומחה לכוויות שגר ביישוב שלנו. הוא הכניס אותו שוב למקלחת ושטף ושטף ושטף, והבן שלנו בכה וצרח ובכה, ואריה התעקש. אחר כך הוא הדביק על עורו רטיות של עור מלאכותי שהיו אצלו בבית, ואנחנו התברכנו בלבבנו על כך שהוא חבר ביישוב שלנו.

התלבטנו אם לטוס. לא, החלטנו לא. לך תדע מה עוד יתפתח.

בן של חברים קרובים חגג בר מצווה והיינו מוזמנים. הבן שנכווה נשאר בבית. נסעתי לירושלים לקנות את המתנה לבן בר המצווה. כשחזרתי, הבן שחטף את הכוויה עלה מלמטה, מלצפות בווידיאו. הוא לא נראה טוב. התפתח אצלו חום גבוה. אחרי כמה דקות הוא התחיל לפרכס. ואיך. שוב.

הרופאה הייתה בבר מצווה. לא היה לנו מספר הסלולרי שלה. התקשרנו לבית השמחה, אבל איש לא ענה. כשענה לבסוף אמר שהוא יקרא לרופאה, ולא קרה כלום. התקשרתי למד"א והזמנתי אותם. החלטתי עם אשתי שאסע לפתח היישוב ואחכה לאמבולנס, אדריך את הנהג כיצד להגיע. עמדתי שם וחיכיתי. הסלולרי שלי לא היה איתי. לא מצאתי אותו לפני שיצאתי. העפתי מבט בבני לפני שיצאת, הוא כבר הכחיל והאפיר. כמו בציורים האלה על החייאה.

האמבולנס התמהמה והתמהמה. עצרתי מישהו וביקשתי להשתמש בסלולרי שלו כדי לברר מה קורה. בסוף הם הגיעו. מישהו מהיישוב, אדם מבוגר, נעמד על הדרך כדי לחסום אותי, שאקח אותו טרמפ. עקפתי אותו והמשכתי. כשהגעתי מצאתי את הרופאה שם, עם חמצן. מצבו של בני כבר היה יותר טוב.

האמבולנס לקח אותו לבית החולים, ואנחנו איתו.

אחרי כמה זמן שם אשתי אמרה לי, אולי תיסע לבר מצווה, תפגין נוכחות? צריך.

אז לקחתי את המכונית, המתנה בבגאז', ונסעתי. האורחים כבר הסתלקו, אבל הבר מצווה עדיין נכחה. החברים שלנו שמעו מה קרה. מתברר שמישהו כן קרא לרופאה, שבאה וטיפלה במסירות. עכשיו הם רצו לדעת את הפרטים. ישבתי שם, הם קיבצו בשבילי את האוכל שנותר, שהיה נורא טעים, ושמעו את עלילות הדברים. ככה פרקתי קצת את המתח.

הפרכוס עבר, אבל נותרה הכוויה, שהיה עדיין מה לטפל בה. היא הזדהמה, ובשל כך החום. הכניסו את בני למקלחת וקרצפו את מקום הכווייה. הוא צרח. זה היה נורא, אבל לא הייתה ברירה. מעט מעט המצב השתפר, כשאריה אלדד מדריך אותם מה לעשות ומרגיע אותנו ואומר שהם עושים את מלאכתם נאמנה.

אחרי כמה ימים שם אמרו לנו שצריך לנסוע להיבדק בהדסה. אמבולנס לקח אותנו מהר הצופים לעין כרם. לקח הרבה זמן. הגענו, בדקו וחזרנו. נכנסנו למחלקה, ומשם לחדר שבו בני היה מאושפז. הוא אמר: "סוף סוף," נכנס למיטה ונצמד שוב לטלוויזיה ששכרנו בשבילו, מרחק חמישה מילימטר מאפו.

מעט זמן אחר כך הגיעו תוצאות הבדיקה מעין כרם. אנחנו משתחררים. בני מחה. לא היה מוכן לעזוב את בית החולים.


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.