יום ראשון, כל בתי הקפה סגורים. הוא עצר יהודי ושאל אותו איפה יש בית קפה פתוח. "במלון של שוּפֶּר." שופר היה יהודי מכניס אורחים, מי שחסר לו משהו הלך אליו. אבל ממילא זה היה יעדו של השואל. הוא היה אמור להיפגש עם בתו. מישהו ביקש לשדך ביניהם.
הם נפגשו. סבי התאהב מיד. סבתי היתה בת תשע עשרה, גבוהה ממנו. צ'רלי צ'פלין דמה לו, אבל לסבי היה אף יותר יהודי. מעוקל. הם הלכו יחד על החוף, ליד האג, סבי הרים אליה את עיניו והלך בתוך המים. לא שם לב.
יהושע זכריה שופר נולד בגליציה וברח ממנה במלחמת העולם הראשונה. הוא הגיע כנוסע סמוי ברכבת להולנד, שהיתה מדינה ניטרלית, שם התבסס, נעשה אמיד והביא את משפחתו אליו. סבתי ואחֶיה גודלו על ברכי התרבות האירופית, למדו לקוד, לרקוד ולעטות כסיות לבנות. הזוג הצעיר השתקע באנטוורפן, מקום שבו סבי למד קודם אצל דודו, רב העדה החרדית של העיר. הוא היה חבר באגודת ישראל, שלא כמו אחיו, אבי סבי, שהיה פעיל במזרחי, ולא כאחותם, שהיתה פעילה בשומר הצעיר. שני האחרונים עלו ארצה עוד קודם המלחמה.
המלחמה. היא הטרידה את מנוחתו של יהושע שופר. מאחת הוא ברח, ולא רצה להילכד באחרת. הוא שיחד את הקונסול הצ'יליאני וקנה ממנו אשרות כניסה לצ'ילה לפועלים זרים. סבי אמר שהוא לא מצטרף. חותנו אמר לו: בבקשה. אבל אם אתה לא נוסע אף אחד לא נוסע. זה יֵשב על המצפון שלך. סבי שאל את דודו, הרב מאנטוורפן, מה לעשות. הוא אמר: לו יכולתי הייתי גם אני בורח. יש לי כאן קהילה. אני לא יכול לנטוש אותה. נותר רק מחסום אחד: אחי סבתי למד בישיבת גייטסהד, באנגליה. הוא אמר: תיסעו, אני אצטרף אחר כך. אביו אמר: לא. או כולנו ביחד או אף אחד. הם ויתרו על הכרטיסים לאנייה הבאה לצ'ילה וחיכו לו. האנייה הפליגה, וסמוך לאנגליה עלתה על מוקש ימי. נוסעי הספינה ניצלו והועברו למחנה זמני באנגליה. הדברים התבשלו. אבי סבתי עבר קודם לנסיעתם בבתי הכנסת בהאג, בשבת, וביקש מהיהודים לברוח. הם אמרו: הולנד היתה ניטרלית במלחמה הקודמת, אם תהיה עוד אחת, היא שוב תהיה ניטרלית. בתו השנייה, אחות סבתי, היתה מאורסת. סבי הציע להוריו שהוא ייקח את בנם אתו. הם סירבו.
הרכוש נמכר, והמשפחה עשתה דרכה ברכבת, דרך גרמניה, אל נמל אנטוורפן. אמי כבר נולדה, היתה בת שנה, והיתה גם אחותה המבוגרת, הבכורה. סבתי היתה עייפה וביקשה לנוח במלון. אביה סירב. הוא אמר שהיא תנוח באנייה. צריך לזוז. סבתי צייתה. הרשל גרינשפן רצח את פום ראט, פקיד גרמני, בפריז. הגרמנים סגרו את כל הדרכים. משפחת אמי הספיקה לעבור קודם לכן. הם יצאו לצ'ילה, הגיעו שם והתגוררו שם במהלך כל המלחמה. לאחריה הם עלו, בשלבים, ארצה. סבי הקים שם מפעל, והמשיך לנהל אותו ולעמוד בראשו במשך רוב חייו.
"המלון של שוּפר" המשיך לתפקד גם כאן, בירושלים. סב אמי נהג להכניס אליו הביתה כל נצרך. אשתו היתה מתעצבנת. הוא אמר לה, על כל אחד מהם: הוא אחי, מה אני אעשה? היא הצביעה על קבצן סמוך ושאלה: גם הוא אחיך? וגם הוא? ובעלה אמר לה: כן.
אמי אהבה אותו מאוד והיתה קשורה אליו. כשנפטר רצתה בן שתקרא על שמו.
כך נולדתי.