חמי הדליק את הרדיו במוצאי שבת לשמוע חדשות


28 Dec

חמי הדליק את הרדיו במוצאי שבת לשמוע חדשות. "הרב פריימן נפטר", הוא אמר לי. אכן, נפטר, והודיעו על כך בחדשות, וגם, מתי הלוויה. מכונית עוד לא הייתה לנו אז, וחמי הסיע אותנו לתחנת האוטובוס הביתה. יעל המשיכה הביתה עם הילדים, ואני נסעתי לבית הלוויות. בנו סיפר עליו, הרב עדס סיפר עליו, ועוד. בהתקרב השלושים הודיעו בישיבת הכותל שייערך טקס לזכרו בישיבה. התקשרתי ואמרתי שאבוא לצלם בווידיאו. הם שמחו.

אבל אז, באותו אחר צהריים, בננו הקטן החל לעשות משהו מוזר. כאילו עבר זרם חשמלי בגופו. מדי פעם גופו הזדקר ואז התרפה. הוא בכה בכל פעם. נסענו לטר"ם, ומשם לבית החולים. אבל זה עבר. הודעתי לישיבה שלא אגיע לצלם. לא יכולתי לא לחשוב: הרב פריימן תמיד הסתיר את עצמו. לא העביר שיעורים, לא היה מוכן לכתוב מאמרים לכתב העת של הישיבה, היה רק משיב: תלמידים פנו אליו בשאלות, והוא ענה. מאוד אהבתי אותו והייתי קשור בו. הוא הגיע לחתונה שלנו ואמר אחת הברכות. שאלתי את עצמי אם זה לא טריק שלו עכשיו, כדי שלא אצלם. אז הוא גרם מחלה לבן שלנו הקטן?

שוחררנו מבית החולים אחרי ששללו דלקת קרום המוח. נראה כמו פרכוס, אמרו, קורה תכופות מחמת חום. לקנות שפופרת של וליום שנותנים באופן רקטלי בזמן פרכוס. מפסיק אותו. יעל קנתה.

לא הרבה זמן אחר כך, חנוכה, נר אחרון. ישבנו יעל ואני ליד המטבח, מין מרפסת, על הרצפה, ושמענו את בננו בוכה. בדרך כלל נתנו לו לבכות עד שנרדם שוב. הפעם הבאתי אותו. הוא היה מתוק. רצינו קצת לשחק איתו. שיחקנו איתו, ותוך כדי כך, בידיי שלי, התגלגלו עיניו כלפי מעלה ושוב התחיל פרכוס. הפעם זה היה יותר אלים. כל הגוף שלו התעוות. והוא היה בלי הכרה. הזעקתי אמבולנס והתקשרתי להורי. מי נתן לו את הווליום? לא זוכר. אולי יעל אולי אני אולי אנשי האמבולנס, כשהגיעו.

יצאתי איתו החוצה אל הרחוב כשהוא עטוף בשמיכה כדי לקדם את פני האמבולנס, שהתמהמה. אימי כבר הגיעה במכונית, והם עוד לא. בסוף הגיעו ונסענו איתם. בדרך, כשהוא בידי, הוא הכחיל. החובשים, מתנדבים בני נוער, לא ידעו מה לעשות. נהג האמבולנס עצר בצד והתקין לו מסכת חמצן. הוא גם הודיע לשערי צדק שאנחנו בדרך. כשהגענו הושמע קוד חירום וחיכו לנו רופאים ואחיות עם מיטה. שמנו אותו עליה והם רצו.

פגשתי שם חבר, מתמחה ברפואת ילדים. הוא אמר לי שאין מה לפחד. זה עובר ולא משאיר כל נזק. נרגעתי. הלכתי לקנות משהו חם לשתות לי וליעל. המוכר שאל אותי: "זה הילד שלך שם?" אמרתי: "כן." הוא הניד את פניו אנה ואנה להשתתפות. טוב, הוא לא ידע מה שהרופא החבר שלי אמר.

אבי הגיע. זה היה יוצא דופן. הוא היה מודאג מאוד. חמי הגיע. דודים של יעל הגיעו. בינתיים הבן שלנו היה בפנים ולא נתנו לנו לראות. חלפתי כשהדלת היתה פתוחה וראיתי אותו שוכב שם במיטה עם טיטול בלבד, רגליו קופצות לקצב הלב. הפרכוס עוד היה שם.

בשלב מסוים שמענו את רופא הילדים התורן קורא לרופא הכונן בטלפון. הוא אמר לו: "אני מתחנן, תגיע." הוא לא הגיע.

רק בסוף, אחרי שהכול נגמר, הוא הגיע, הסטטוסקופ לצווארו והוא מספר בדיחות. נתנו לבן שלנו מינון מטורף של וליום כדי לעצור את הפרכוס, מינון גבוה מן המינון שנותנים לאדם מבוגר, והוא היה בן שנה בלבד. והוסיפו גם פנוברביטון.

כל כך הרבה וליום הוא קיבל, שבימים הבאים כשניסה לקום נעמד כמו שיכור, בקושי מחזיק. בשערי צדק היו אז עריסות עם סורגים מברזל. כל פעם שנפל קיבל חבטה בראש מהסורגים האלו. השתדלנו להשגיח.

ישבנו שם באותו לילה אחרי שהפרכוס הופסק, והרופא דיבר עם חמי, מדי פעם ביידיש. שאלתי אותו, מודאג, אם זה מצביע על אפילפסיה. הוא שאל, "למה, אתה חושש לשידוך?" חמי צחק.

הרופא הזה נפטר בינתיים. את הרופא התורן יעל איתרה אחרי שנים והודתה לו בדיעבד על כל שעשה.

אפילפסיה? בגדול.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.