חיפשתי חנות לצורכי כתיבה ומצאתי. נפתחה לא מזמן. בעל החנות היה נחמד מאוד, יהודי חרדי, קניתי מה שקניתי ופטפטנו. כששמעתי את שם משפחתו, אוזני הזדקפו.
סבי סיים את מלחמת העולם השנייה בזקסנהאוזן. מחנה עבודה שהיה גם מחנה מוות. אנשים מתו בו כמו זבובים. אחרי שהתייסרו נוראות. סבי שרד, ועלה על אנייה שלקחה ניצולים לשוודיה. קודם לכן כתב מכתב לאשתו בעשרה עותקים וחילק אותם בין אנשים שונים בתקווה שאחד מהם יגיע אליה.
אשתו היתה אז בבודפשט עם שני ילדיה, אבי ואחותו. היא השאירה אותם שם ונסעה לברטיסלבה כדי לשלוח משם טלגרמה לגיסהּ, אחי בעלה, לניו יורק. אבל הוא היה אז במסע הופעות, היה זמר, ולא קיבל את הטלגרמה. סבתי נסעה אפוא לעיירה שממנה באו, למקרה שסבי הגיע לשם. בדרך, ברכבת, בהיותה בשירותים, שמעה שתי בנות מדברות. אחת מספרת לשנייה על השען שהיה אצלם במחנה והשאיר אצלה מכתב בשביל אשתו. סבתי יצאה מהשירותים, פתחה את התא של הבחורה ההיא ואמרה: תני לי. כך ידעה היכן בעלה, ושהוא חי.
אחרי שסידרו את כל הניירת נסעו להצטרף אל סבי. הנאצים שרפו והשמידו את כל המסמכים הרשמיים של היהודים, ולקח זמן עד שהצליחו לייצר ניירות חדשים בפולין, שרק התחילה להתאושש מהמלחמה.
סבי הצליח לסדר שהם יטוסו לשוודיה. סבתי שחטה אווז ושמרה את הכבד שלו במכל פח. את המכל החזיקה מחוץ לחלון בזמן שנסעה ברכבת, וכך קפא. כשהגיעו לשוודיה היא הכינה כבד אווז לבעלה ולילדיה, והם ידעו שהם הגיעו הביתה.
סמוך אליהם פעל הרב יעקבסון. הוא הגיע לשוודיה לפני המלחמה, ממזרח אירופה, והיה מלא רגשות אשמה על שהוא ניצַל ומשפחתו ויתר היהודים הושמדו. כשהמלחמה הסתיימה והשוודים הביאו אליהם יהודים הוא מצא כר לפעולה. הוא חיפש ניצולות יהודיות בודדות והקים בעבורן בית. הבית הזה היה סמוך להיכן שגרו סבי וסבתי עם ילדיהם, וסבתי נהגה לבשל לכולם בסירי ענק.
מדינת ישראל הוקמה, והרב יעקבסון ביקש להעלות אתו את כל הפליטות לארץ. היו לו כרטיסים לכולן, כמעט. שתי בנות היו אמורות להיוותר מאחור. סבי לחץ עליו שייקח גם אותן. הרב יעקבסון אמר שהוא לא יכול. סבי אנס אותו לקחת אותן. הוא אמר: תשאיר אותן כאן, הן תתבוללנה. הרב יעקבסון נכנע. זה השתלם לו. אחת מהן נישאה לבן אחיו. בעל החנות שפגשתי היה בנם.
לאחר כמה שנים פגשתי את אמו. סבתי נפטרה, והיא באה לנחם.