חיי היומיום שלנו הוסדרו


02 Aug

חיי היומיום שלנו הוסדרו. הילדים במוסדות שלהם. שניים במוסדות רגילים, השלישי בחינוך מיוחד. גם ההסעות סודרו בסופו של דבר. והמוסד הזה, של החינוך המיוחד, אינני יודע כיצד לתאר אותו.

התחלנו בבית ספר רגיל, סטנדרטי, בירושלים. בית ספר דתי לחינוך מיוחד. ולא הלך. היו שם דפים כאלו, דפי קשר, שהבן שלי היה צריך למלא. והוא לא הצליח ולא הבין מה רצו ממנו. והיו דפים שבהם הוא היה צריך לצייר בתוך הקווים וגם זה לא הצליח. והייתה שם ילדה נהדרת ויפה שעזרה לו והוא התאהב בה. ויום אחד כשהיה מתוסכל נורא דחף ארוך מתכת, שנפל עליה והיא הובהלה למיון. זהו. בזה נגמר בית הספר הזה בשביל הבן שלי. לא היו מוכנים לקבל אותו לשנה הבאה. בית ספר למפגרים, אמרו לנו, אבל שם לא קיבלו אותו משום שהוא לא מפגר. לא עמד בתנאי הסף. אז בית ספר שבו יש כיתה לאוטיסטים. אבל הוא לא אוטיסט. ואי אפשר להעניש אותו באופן כזה. הוא ילד שיוצר קשר, שאוהב חום. למה לשים אותו בכיתה עם ילדים שלא יוצרים אפילו קשר עין? עד שהפסיכולוג שטיפל בו אמר, בואו ננסה את בית ספר ראשית, ראש צורים. אבל, אמרנו, לא קיבלו אותו לשם בכיתה א', למה שיקבלו עכשיו? ננסה, הוא אמר.

ונסענו. לא יודע איך, אבל הפעם המנהלת אמרה, כן, יש לנו מקום בשבילו. אבל הם רצו לאבחן אותו קודם. לבדוק אותו בכלים שלהם. והם עשו את זה. הם הגיעו למסקנה, כך אמרו, שאין לו די חופש במרחב. הוא צריך יותר ביטחון במרחב. ואיך יהיה לו כשאנחנו מגבילים אותו כל כך, לצאת רק בליווי, שמא יפרכס?

בית הספר הזה היה בית ספר משלב. עוד לא הייתה לו הכרה מלאה, אבל הוא עשה כמה צעדים חשובים מאוד קדימה. כיתה של עשרים וחמישה תלמידים שחמישה מהם הם של חינוך מיוחד. כל השאר רגילים. וכיתה לילדים הרגילים לצד כיתה, פיזית, לילדים של החינוך המיוחד, עם מורה שלהם ועם בת שירות. ושירותים פרה-רפואיים כגון ריפוי בדיבור ועוד. במשורה, אבל בכל זאת. ומורים ומחנכים שמסתכלים על הכול באופן אינטגרלי. על כלל הילד. על כלל צרכיו.

אני לא יודע איך נחתנו ככה בכוכב הזה, שבדרך כלל קשה למצוא בפלנטה שלנו.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.