חזרנו הביתה מהגן השיקומי


07 Apr

חזרנו הביתה מהגן השיקומי. יום שישי. נחגג שם יום ההולדת של בננו השני. הוא זרח. היה מאושר. ילד יפה, הכי יפה שראיתי, ולצידו ילדים שבורים. נכים באופנים שונים. ולכל אחד מהם יותר בקופסה מאשר לבני. חיצונית הוא היה הכי שלם. שכלית, הכי נמוך.

הגענו הביתה, ואשתי לקחה אותו ואת בננו הגדול לשוק. נשארתי עם הקטן. ילד נוח. בדרך כלל. הפעם הוא בכה וצעק, האוזניים כאבו, או השיניים. כבר לא זוכר. קיבלתי טלפון מחברה של אשתי. אחת שאומרת באמת מה שהיא חושבת. דיברנו. לא, היא לא חושבת שהיא תרצה להגיע אלינו בשבת. קשה קצת עם הבן השני שלנו.
התיישבתי בכורסה. עד גיל חמש, ככה חשבנו, הקשיים יעברו. אנשים ככה אמרו לנו, או חשבנו שאמרו לנו. עד גיל חמש. יש כל מיני דרכים להגיע לכל מיני מקומות, וילד מפתח אסטרטגיות. ועכשיו היתה יומולדת חמש.
טיפלתי כפי שיכולתי בבני הקטן, אבל מוחי נדד. הוא הגיע לאזור שלא הכרתי. על התאבדות חשבתי הרבה פעמים, בעיקר בגיל ההתבגרות, אבל אף פעם לא באופן פרקטי. רעיון שנכנס לראש, אבל אחר כך המשכתי הלאה, נפגש בו לפעמים. הפעם המוח יצר לי את התסריט. והתסריט חזר וחזר. ישבתי שם בכורסה וראיתי את הסמטה שאליה אלך, האקדח שאקח איתי (אף על פי שלא ידעתי מהיכן), הכול. ואשתי תמצא אותי, וכאלה. המוח תכנן הכול. וזה לא היה נתון לבחירתי.

אשתי חזרה הביתה, ראתה אותי ונבהלה. סיפרתי לה. היא לקחה על עצמה הכול, ואני שטתי במחשבות, בדמיון. שבת נכנסה, ולקחתי איתי את בננו הגדול לבית הכנסת. בית כנסת על שם עולי הגרדום. אפילו אני צחקתי.
היה שם מעקה עם מוטות אנכיים, ואני דמיינתי איך... מילא.

בהדרגה זה פחת, רק היתה לי התחושה המחליאה הזו של הראש על הכתפיים, שהוא מלאכותי שם. שהוא צריך לזוז, לצאת.

במוצאי שבת נכנס אלינו פסח הפסיכיאטר, הנפלא. הוא אמר לי, אשתך סיפרה לי. אמרתי לה שאני לא פוחד שתעשה משהו. אם אתה מדבר על זה, אתה לא תעשה, אבל כואב לי הלב על הכאב שממנו את סובל, שגורם לדבר כזה.

דיברנו. לפני שהוא יצא הוא נתן לי ספל. היה כתוב עליו, באנגלית, יש לי כל כך הרבה מה לעשות בחיים, שאני לא אמות לעולם.

חייכתי ולקחתי. הודיתי לו.

החלטתי שכשאגיע לגיל שבעים אעשה מסיבה, אזמין את פסח, אספר הכול לכולם ואראה את הספל. שמתי אותו במקום בטוח בארון.

אחרי כמה ימים הילדים שברו אותו

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.