ואין הורוביץ, החבר והשכן שלי, שכנע אותי שאם אני רוצה למצוא את התשובות לשאלות שלי אני צריך ללמוד אכדית


10 May

ואין הורוביץ, החבר והשכן שלי, שכנע אותי שאם אני רוצה למצוא את התשובות לשאלות שלי אני צריך ללמוד אכדית. אז חזרתי לאוניברסיטה, השלמתי את התואר הראשון שלי בהיסטוריה, למדתי אכדית והמשכתי לתואר שני בהיסטוריה של עם ישראל, בית שני.

לכן היה זה אך טבעי שכשהגיע הקורפוס של לוחות אל יהודו למוזיאון ארצות המקרא, שוואין הורוביץ היה היועץ האקדמי שלו, הוא יזמין אותי לקבוצת קריאה של הלוחות האלו לקראת פתיחת התצוגה שלהם. אל יהודו היה יישוב יהודי בבבל, של גולי הבית הראשון. הלוחות נכתבו במשך כמאה שנה, מימי נבוכדנצר השני מחריב הבית ועד לימי אחשוורוש.

עברנו יחד על לוחות נבחרים, קראנו אותם והתפעלנו.

פגשתי את ואין ברחוב ואמרתי לו, אולי נתרגם אותם לעברית? הלוחות האלה חייבים להיות בעברית. ואין אמר, והכסף לממן? משכתי בכתפי.

אבל אחר כך הוא מצא מקור למימון ונתן לי אור ירוק להתחיל.

נהגתי אז לשבת בקומה החמישית בספרייה של אוניברסיטת הר הצופים. זו קומת יהדות. מהקמפוס בהר הצופים רואים מעט מאוד מהנוף שבחוץ. הקמפוס הזה יושב על אחד הנופים המדהימים בעולם. מצד אחד ירושלים על התפרסותה מהעתיקה אל החדשה, ומצד שני המדבר. וכמעט שום דבר מזה אי אפשר לראות. הקמפוס הוא יעד מבוצר, כולו בטון, ומחילות.

אבל יש כמה חלונות בכל זאת בספרייה, ומצאתי אחד כזה, שלידו עמדה שאפשר לשכור ולהבטיח לעצמך. ישבתי אפוא שם והבטתי החוצה. החלון לא נוקה מן החוץ כבר שנים על שנים. הספרנית הסבירה לי שהחלונות מוברגים למקומם מחשש גנבה. אנשים נהגו לזרוק ספרים אל הדשא שמתחת ואז לאסוף אותם. אז אף אחד לא יכול לנקות אותם מבחוץ. ומבעד לדוק הזה שנצבר על החלון נראית העיר העתיקה כמבעד לחלום, לערפל של שכחה.

זה מן הסתם היה הערפל שבו צעדו אחיקם בן רפאיהו ובניו כשחתמו על לוחות ההלוואה והעסקים שם באל יהודו. ואני ישבתי בקומה החמישית, משיב אותם הביתה, אל לשונם הראשונה. חלקי אלפיים וחמש מאות שנים לאחור, חלקי כאן וחלקי בעתיד הלוט בערפל שנשקף לפני מהחלון.


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.