השטח היה מכוסה כולו אספלט. זה היה מגרש אספלט גדול עם השקעה מינימלית מצד הצבא. המגרש הזה חולק לריבועים שהיו מוקפים גדרות. בתוכם אוהלים עם עצורים. ערבים. ואנחנו מחוץ לגדרות. שום דבר. תשעין ספסל על הגדר, טפס עליו ואתה מחוץ אליה. אבל הם היו בפנים ואנחנו בחוץ. שומרים, במגדלים שבכל מקום. משמרות של ארבע שעות אם אני זוכר נכון. ולא הרבה זמן בין משמרת למשמרת. אתה עולה בשלבים של סולם הברזל עד למעלה, נתון בכלוב המתכת הזה וצופה מטה עד שנגמרת המשמרת, מקווה שהמחליף יגיע בזמן. אין מה לעשות. ונגב. וחום של קיץ. והכלוב הוא הלוא ממתכת.
גם אנחנו היינו באוהלים. לפי אמנת ז'נבה אסור שהחיילים השומרים במחנה שבויים יגורו בתנאים טובים יותר מן השבויים. אבל אלה אינם שבויים ולא הייתה מלחמה. אלו טרוריסטים. נכון, אבל אמנת ז'נבה. אז ישנו באוהלי עשר. ואם שמרת בלילה ואתה נח ביום? אוהלי עשר באמצע היום? חום של הנגב? וחיילים שנכנסים ויוצאים כל הזמן, ודיבורים, ומוזיקה.
היינו אסופה. אחד לא הכיר את השני. כל מיני חיילים שלא עשו מילואים יחד עם כולם מכל מיני סיבות וקיבצו אותם כדי למלא מכסה של שומרים בכלא קציעות. ממלכה של המ"ם צדי"קים. הזהירו אותנו: כאן יסתכלו עליכם. גומיות במכנסיים וחולצות בפנים. אתם לא רוצים משפטים.
החיים בפנים היו טובים יותר מהחיים בחוץ. לעצורים לא היו משמרות, הם ישנו בלילה, והיה להם אוכל. איזה אוכל. הריר נזל לנו כל פעם כשראינו אותם מכניסים לחצרות המכלאות שלהם את הסירים המלאים חומוס. זה נראה נפלא.
מפקד הבסיס הסביר לנו: אני לא רוצה צרות איתם. לא רוצה שיתמרדו. אם תהיה לי עוגה אני אתן אותה להם. לא לכם.
האוכל באמת היה בעיה. הוא היה נוראי. קשה היה לאכול אותו. בוקר אחד מצאנו עכבר מת בתחתית קנקן הקקאו אחרי שכולם גמרו לשתות.
והאוכל לא גרם להם בסופו של דבר לא למרוד. לנו קראו לחפש בכליהם אחרי שזה נגמר. הם הועמדו בחוץ, דומני בתחתונים, ואנחנו הוכנסנו לתוך המכלאות ולאוהלים לחטט בכיסים שלהם. למצוא מסרים, פתקים מגולגלים וכדומה. הכול נעשה מהר, בחיפזון, הופכים כיסים, הופכים דברים.
מאוחר יותר בערב ראיתי בחור מפותל על הרצפה, ידיו אזוקות מאחוריו והוא לבוש תחתונים בלבד. זה היה המנהיג כנראה, שנלקח לחקירה.
והיה שם אגף האיקסים. עצורים שהיו כלואים בבדידות בתאים עשויים גדר תיל. הלכנו על התקרות של התאים שלהם, שהיו גם הן גדר תיל.
בצהריים היה מועדון. יכולנו להיכנס ולצפות בטלוויזיה. היה שם מיזוג. תעזבו טלוויזיה, ניכנס לישון קצת עם קריר, עם אוויר. אבל זה היה בסיס של מ"ם צדי"ק. לא ישנים במועדון. אסור. ניסינו להתעפץ, אבל אז תמיד נכנס מישהו שחייב אותנו לשבת, לא לשכב על הרצפה. ישבנו ככה, הראש מתנודד ימינה ושמאלה, מנסים בכל זאת לתפוס שינה.
הגיע היום האחרון, היינו צריכים לצאת, אבל עיכבו לנו את הלוקש: חתיכת הנייר שצריך כדי להגיש לביטוח הלאומי כדי לקבל החזר כספי על המילואים. רצו שנעשה עוד סריקה ועוד אחת. ניקינו מה שלכלכנו, אבל הם רצו שננקה עוד.
קצינת ת"ש אומללה שהייתה שם, ושאצלה עוכבו כל הטפסים, אמרה לנו, תעזבו, לא צריך. פנו אחר כך לקצין העיר ותקבלו את הלוקש שם. בהתחלה לא העזתי. אחר כך אמרתי, מה, יאללה. אולי היא יודעת מה היא אומרת. תפסתי אוטובוס ויצאתי משם. נסעתי. היו איתי מ"ם צדי"קים באוטובוס, מראים אחד לשני את מה שקיבלו מהעצורים: אבנים שהוחלקו וסותתו בהן שמות החברות שלהם. עבודת פרך שהעצורים עשו כי ממילא לא היה להם מה לעשות ובתקווה שיום אחד יקבלו משהו בתמורה. מה, חברה שלך מקבלת ממך כזה דבר, ממי עוד היא יכולה לקבל? אה? ככה אמר לי זה שלידי. מאף אחד.