29 Sep

הרב הדרי ניגש אלי כשעברתי בבית המדרש, פסע לפי הקצב שלי וכרך את זרועו סביב כתפי: "נו, מתי אתה עוזב את הישיבה"? "כל כך רע לרב איתי כאן?" שאלתי אותו. "אני יודע? אתה לא מגיע לשחרית בישיבה, אתה לא מתפלל איתנו קבלת שבת". זה היה נכון. התפללתי בבקרים בחדר. "מזמן רציתי לעבור לישיבה של הרב שג"ר", עניתי לו, "אבל אני עדיין חייב להישאר כאן. עוד לא השתחררתי, רק בזמן קיץ". הרב הדרי ביטל את הדברים. "אתה יכול לעבור".

וכך, בסוף זמן חורף אותה שנה נפרדתי מישיבת הכותל ומהחדר שלי, שצפה אל הכיכר המרכזית של הרובע ושהיה שלי בלבד. בתחילת זמן קיץ דיברתי עם הרב שג"ר. הוא נתן לי הוראות תוך שהוא דואג: "לא מקור ברוך, מקור חיים". כמובן ירדתי בתחנה של מקור ברוך. אבל בסוף מצאתי. פנסיון ורדי. רחוב מקור חיים היה שקט אז, ועדיין לא היו בו כל כך הרבה בניינים בעלי קומות כמו היום. רחוב מנומנם בצל שכונת תלפיות.

בסופו של דבר שהיתי שם זמן קיץ וזמן אלול. בתחילת זמן חורף נפרדתי גם משם, אל חיי. הרב שטיינזלץ הביא עימו לישיבה את הכסף וכמה ממקורביו, הרב שג"ר, תלמידים – בחורים ואברכים – והרב פורמן, את עצמו. העצמו הזה היה מלא חיוניות וחינניות, אבל גם התעלמות והעלבה. תהיתי.

המקום היה עדיין פנסיון ברוחו. את הארוחות אכלו במרפסת שמש שהיה בה גם טוסטר גדול. כל בוקר עמדו הבחורים בתור לחכות לטוסטים שלהם. היה הרבה צחוק ושחרור באוויר. והיו הטיפוסים שנוספו והגיעו. אדמיאל קוסמן, אוהד אזרחי ועוד. כל אחד בגלגול אחר של חייו, שניבא או לא את הגלגולים הבאים. והיתה החבורה של התלמידים הוותיקים: דובי זינגר, איציק מנדלבאום, שמעון דויטש ועוד, שהיו מסתודדים עם מנחם פורמן וצוחקים איתו. בזמן אלול נוספו התלמידים החדשים. שמואל אריאל, באיזו שנה הצטרף אינני יודע. והיו עודד שכטר, אלי זילברפניג ואריאל הולנד, מאסות של מוח, ביקורתיות וכישרון. ראובן כהן הגיע ממרכז הרב.
הרב שג"ר היה כעת מובחן מהאחרים. בארוחות צהריים היתה תחרות שקטה מי ישב לידו. לא כמו בתקופת ישיבת הכותל, הוא ואני לא היינו עוד שונים, במחתרת, לא מסתדרים. הוא היה כעת המרכז, והחבר מהימים ההם די נעלם. והיו לו גינונים. גינוני אכילה יפים, תנועות ידיים מעוצבות, והוא היה רחוק יותר. פעם התבוננתי בו במבט כזה, שהיה בו אהבה ותחושת בגידה וגם קנאה, והוא ראה ואמר, יהושע, מה המבט הזה? הנפש שלי פילסה כבר את דרכה החוצה.
ראש השנה היה חמישי ושישי. ליל שבת המתנו בתור לנטילת ידיים. הרב שג"ר היה כולו מרוצה. עבודת ראש השנה עלתה לו יפה. לי לא. הנפש שלי היתה בפחים. רצוצה. הרב שג"ר הרים את ידיו למחוא כפיים ואמר: אני אשיר ואתה תרקוד. אמרתי, לו רציתי לרקוד הייתי עושה את זה בעצמי.
הגיע יום הכיפורים. הרב שג"ר עבר לפני התיבה מוסף ונעילה. בנעילה הוא הוביל את י"ג מידות כהתקפה. רק סיימנו אחת וכבר הוא נערך לאחרת, שוב ושוב. היה לו קול נעים. לא גדול, לא יפה במיוחד, אבל נעים. את ונתנה תוקף הוא שר בניגון של האחיות מלווסקי.
באבינו מלכנו של נעילה חשבתי על כסף. הייתי לחוץ. בבקשה על פרנסה וכלכלה יצא הקול שלי מפי דוגמת משפך שמרכזו בפי והקול עולה ומתפשט כלפי מעלה. המראה השתנה, ובמקום זה הצטייר לי ענק, שרשרת יפה. ידעתי שבקשתי התקבלה. בבין הזמנים הצלחתי להרוויח יפה מעבודה שנקרתה לי.

זמן חורף בא. הרעש שתמיד היה בצל, בצד, עלה מולי. הרעש הזה שלא שמעתי עד אז או הדחקתי: של משחקי כבוד של הרבנים, של תחרויות מטומטמות, של צרות האופקים. האל. הוא לא היה נסתר. הוא היה מפורש. מול עינינו, והדרך לעבוד אותו ברורה. מדי. ואיך אפשר להגיע אל הענווה, שהיא המטרה של מסילת ישרים, כשאתה בתוך מסלול של הישגיות? ואיך אתה יכול לכוון כשאתה יודע שזה מה שאתה חייב לעשות? ואיך אלוהים יכול להיות תמונה ברורה? הקונכייה שלי התנפצה, והעולם שדחה אותי אי אז, העולם של ההורים, הבינוני, של מתפללי שלוש תפילות במניין ודף יומי, פתאום נראה לי שוב בית. חכם יותר, מודע יותר, פשוט יותר. היה חלל מלא בחוץ שהייתי צריך להשיג, שהמתין לי. הגאולה שהרב שג"ר הבטיח לי בפנים חיכתה בחוץ, גאולה ממנו. ולשעה אני היה עם עצמי כשיצאתי. הוא התרונן והיה בשלמות הפגומה שהייתי. ולאחר כך גם הוא חמק ונסתר. ומאז אני הולך וצועק.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.