27 Oct

העיר נאכלה. הבולדוזרים נגסו בה, אוכלים את בתיה. באוטובוס, החיילות חילקו סוכריות והושיטו מימיות. כולם הסתכלו אחורה, אל המתרחש, או ישבו ובכו. בשלב מסוים גם החיילות נשברו ובכו.

חשבתי שמותר לי לנסוע להצטרף. הרי לפני כן הייתי יורד הרבה לשם. החוף. הים. סוף יום עבודה, אתה עולה על הדיונה ומתגלגל אל תוך הים, שהוא צלול לגמרי. יכולתי או לנסוע לקשת בצפון או לעצמונה בדרום, והעדפתי את עצמונה. תמיד קיבלו אותי שם יפה, מצטרף לבני הנוער האחרים שהגיעו להתנדב. בלילה הראשון שם נאכלתי על ידי היתושים. התגלגלתי החוצה מהקרוואן אל החול, אל הקרירות שלו, אולי בכל זאת הוא יגן עלי מהם. הם הסתערו עלי ביתר שאת. בבוקר, עקוץ ועייף, שאלתי על זה, וכולם חייכו. בלילה שאחרי מישהי נתנה לי תכשיר דוחה יתושים.
המון בני נוער ירדו אז לדרום. ומרגע שהוכרז שחבל ימית יפונה, עוד יותר. לעצור את הנסיגה בסיני. בסיני או מסיני? היו על זה דיונים. קראו לימית עיר הנוער. אני זוכר את חנן פורת עולה על אחד הגגות, מסביב המונים, בגיל שלי פחות או יותר, והוא הולך שם על הגג, עייף, ואומר, בימים האחרונים הגעתי למסקנה, ואז צעק: שלא תהיה נסיגה בסיני. תשואות, כולם מריעים.
מתושבי העיר המקוריים לא נותר איש. הם קיבלו את הפיצויים שלהם והסתלקו. בזנו להם. מבעירים צמיגים כדי לקבל עוד כסף, ועוזבים. העיר שינתה פניה לחלוטין. בתים נטושים, בחורים ובחורות, נערים ונערות, כמעט כולם דתיים, משפחות דתיות שירדו לשם מהשומרון או משאר חלקי הארץ כדי לתחזק את המאבק.

הצבא אסר על הכניסה. אז לא היינו חכמים ולא ידענו איך להיכנס? דוידל'ה הנדלר (בארי) ניווט פנימה קבוצות. בוגר מטכ"ל.

האוטובוס יצא ממכון מאיר לכפר מימון. התיישבתי בו. חשבתי, נכון שאני בשיעור א', אבל זה לא יהיה ביטול תורה. אני אשב שם ואלמד, בישיבה בימית. התיישבתי ליד מישהו שזיהה אותי. היה חבר של גיסי. אורי שרקי. דיברנו. ביקשתי ממנו שיתמצת בשבילי את הפילוסופיה המערבית עד היום. הוא עשה את זה. לא זוכר כלום. רק את דקארט. הגענו לכפר מימון, ושם היינו תקועים. לא יצא כלום לעבר ימית. לאורי ולי היו דרכונים זרים. לי אמריקאי, לו צרפתי. סיכמנו שנשתמש בהם כדי להיכנס. הסתובבנו שם בלילה, בכפר מימון. נכנסו לבית הכנסת. ישראל ליבוביץ היה שם, והתחיל להתנהל דיון בינו לבין אורי שרקי על מפה ממפות ארץ ישראל שמופיעה באטלס כרטא. היא לא מדויקת. נכון, לא מדויקת, אבל...

לקראת בוקר יצאנו אורי ואני. הוא גלגל את השרוולים של הטי-שרט שלו כלפי מעלה והוריד את הכיפה, נראה באמת כמו תייר צרפתי. לי היו פאות. לבשתי כובע צמר וכיסיתי אותן. תפסנו מונית ערבית והגענו. ארוסתו של אורי, שחיכתה לו בתוך העיר, שמחה מאוד לראות אותנו. אחר כך הגיעו גם השאר. פגשתי את ישראל. היה לו ספר שהסתובב אז והשם שלו היה מוזר. זן ואמנות אחזקת האופנוע. שאלתי את ישראל איך הוא. טוב, הוא אמר.

האנשים התארגנו לפי גגות. כל מי שהחליט להיאבק. הצטרפתי לגג של ישיבת קריית ארבע. הגג המתון. הגג של הקיצונים היה של מתיישבי רמת הגולן. הם אמרו שהם ייאבקו עד הסוף. אני החלטתי על התנגדות פסיבית. לא איאבק, אבל לא אתפנה מרצון.
אחרי הצהריים החיילים התקרבו והניחו סולמות. בחור מהגג שלנו עלה על קצה של אחד הסולמות ומנע כך את עליית החיילים. הם הכו בו, צבטו אותו, כיסחו אותו, אבל הוא לא זז. היה מישהו שזרק בקבוקים ריקים לעבר החיילים. הוא טען שהוא לא מתכוון לפגוע בהם, רק להפחיד. והוא באמת לא פגע. לידם. המאבק לא הוכרע, ירד הערב. הפסקה. ירדנו מהגגות והסתובבנו בין החיילים. העמידו עוקבי מים לשימוש כולנו. אבסורד. מחר בבוקר שוב ניאבק. ויכוחים עם חיילים. "צריך לתת צ'אנס לשלום". ישנו על הגג. בבוקר השארתי עלי את חולצת הפיג'מה. היו לה שרוולים ארוכים וצווארון נוח. ביום הקודם נשרפתי מהשמש בידי ובעורפי.
הבוקר האיר והמאבק התחדש. הפעם הם הביאו תותחי קצף. אי אפשר היה לכוון את המבט לפנים. היה בקצף סבון, והוא צרב את העיניים. בשלב מסוים השוטרים והחיילים פרצו מבפנים. הם עלו במדרגות הבית. המעבר מהבית אל הגג נחסם, אבל הם פרצו את המחסום. עכשיו הם גם עלו מלמטה עם הסולמות. הקרב היה אבוד. מישהו מקריית ארבע אזק את עצמו למעקה. חייל פינה אותו. המפונה צעק שאסור, אסור לפנות. החייל צעק, אני עושה את זה בשביל אח שלי. הוא נהרג כאן ביום כיפור.

המנוף הוריד כלוב, והחלו להוריד בו את האנשים. חייל פנה אלי וביקש ממני לרדת. אמרתי לו שמיוזמתי לא ארד, אבל גם לא אתנגד. הוא וחייל נוסף גררו אותי לכלוב. תפסתי את הסורגים בשתי ידי והבלטתי את אחורי אל מול הפתח כדי לא לאפשר כניסה של אנשים נוספים. חייל נעמד, אחוריו לאחורי, ושיטח אותי אל דופן הכלוב. הכניסו עוד אנשים והורידו אותנו. חיים ארז, אלוף פיקוד הדרום, עמד שם למטה, אלה בידיו. או שתשחרר את הסורגים או שאני מוריד את האלה על האצבעות שלך. לא התכוונתי להיאחז בכוח ממילא. סתם הייתי המום. ניתקתי את האצבעות והלכתי.

האוטובוס לקח אותנו כשהתמלא. לתל אביב. תחנה מרכזית הישנה, הכול הומה, העיתונים מספרים על מה שבדיוק קרה והייתי בו, באותיות ובתמונות גדולות, ואני עומד שם, רעש ומהומה, בחולצת פיג'מה.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.