המשפחה גדלה, ואביו, ר' אהרן פוירשטיין, ראש השוחטים בבוטושן, אמר לו, אתה גדול, אתה צריך לעבוד. כבר לא היה מקום בבית. היה בן דוד ביאסי שהייתה לו חנות מכולת. יעקב נסע לשם לעבוד אצלו. שקי סוכר ושקי קמח להעמיס ולהעביר ממקום למקום, לנקות, למכור, לסדר. נער אינטליגנטי שגויס לעבוד במה שלא היה הוא. אבל היה צריך. הוא התגעגע הביתה נוראות. כשעבר אדם שהגיע מבוטושן הוא נדבק אליו, להריח את הריח, לחוש את הזיכרון. פעם ישב אצל חברים, או קרובים, ופגש שם בחורה יהודייה. הם שמעו חדשות ברדיו, וכשהגיע סוף החדשות והושר ההימנון, היא אמרה, לא צריך, וכיבתה את המכשיר. גם הוא חשב ככה. הם יצאו, התאהבו והחליטו להתחתן. שמה היה רעיה.
שניהם היו תפוסים ברעיון הקומוניסטי. הם נהיו פעילים. הפיצו עלונים וקיימו חוגי בית. בשלב מסוים הגיעה המשטרה אל הבית שבו יעקב גר כדי לערוך חיפוש. הוא היה חכם מהם. הסתיר את כל החומר האסור תחת גרביו המלוכלכים. לא, הם לא העזו לחפש שם. אחרי שהלכו הוא לקח את החומר אל מול הבית ושרף אותו. מזל. הייתה שם תחנת דלק. היא לא התפוצצה.
אבל בשלב מסוים הם כן נתפסו. יעקב הושלך לכלא. אימו באה לעזרתו. לפקיד שהיה ממונה על המשפט שלו הייתה משכורת קטנה והרבה ילדים, ובתיה פוירשטיין עזרה לו, הוסיפה לו משהו למשכורת. מה רע בהרבה ילדים?
עד ששוחרר הוא עבר לא מעט. עינו אותו, זרקו אותו מקיר אחד לקיר השני בתא, היכו אותו. שם גם הוא קיבל במתנה שחפת. אחר כך, כשנח קצת, למד לשחק שחמט. סיפר לי שהיה שם מישהו שנזרק לכלא משום שקישט את הסוס שלו בסרט אדום בדיוק באחד במאי.
כשיצא מהכלא החליט שדי. הוא והקומוניזם לא. רעיה לא חשבה כך, והמשיכה לפעול למען המפלגה. חוזה ריבנטרופ נכנס לתוקף. כל מי שלחם במשטר הפשיסטי ברומניה והזדהה עקב כך עם ברית המועצות הוכה בהלם. הרי עיקר המוטיבציה שלהם היה מאבק בפשיזם, והנה ברית המועצות, חזית המלחמה בפשיזם, חותמת חוזה עם הפשיסטים. רוב נאמני ברית המועצות ברומניה נטשו. רעיה לא, והיא נשלחה בידי הסובייטים לגייס מחדש תומכים. היא ויעקב פנו לכיוונים אחרים. ודווקא יעקב פנה לברית המועצות גופה. חוזה ריבנטרופ מולוטוב חילק את מזרח אירופה בין הגרמנים לרוסים, וטענתם של הרוסים על בסרביה ובוקובינה הוכרה. כלומר, הרוסים פלשו לאזורים האלו. כל מי שנולד שם ולא גר שם יכול אפוא לחזור לשם ולהתקבל כאזרח רוסי. יעקב בחר לעשות זאת. מעט אחרי שעזב התרחש הפוגרום הנוראי ביאסי.
כשהגיע לצד הרוסי מצא עבודה בניהול חשבונות. עוד כשהיה בבוטושן ניהל את החשבונות של סנדלר שם, כך שכשאלו אותו אם הוא יכול, אמר שכן. לא בדיוק הבין בזה באמת. כשבסוף השנה מצא ששני הטורים, ההכנסות וההוצאות, זהים, חשב שטעה.
אבל אז הגרמנים החליטו לפלוש. כל השירים האנטי פשיסטיים, שהיו אסורים להשמעה ולשירה מאז הסכם ריבנטרופ מולוטוב, חזרו להיות כשרים. והחזית נעה קדימה, ומי שביקש להינצל מהגרמנים נע אחורה. בלגן שלם של רכבות. מפעלים שהועלו בשלמותם על קרונות והוסעו אל חבל האורל, פליטים שביקשו להינצל, כל העולם ואחותו. כלומר, אחות של יעקב.
גם היא נתפסה לקומוניזם. היא הצליחה לשכנע את אביה ללמוד משפטים. נסעה לבוקרשט ללמוד שם והצטרפה לחוגים קומוניסטיים. גם היא נתפסה וגם היא בילתה בכלא. וגם אותה שחררה אמא שלה, בתיה. חלום לימוד המשפטים נגוז, והיא חזרה הביתה. אבל אז נכנס לתוקף חוזה ריבנטרופ מולוטוב, ומכיוון שגם היא נולדה בבוקובינה, היא חזרה לשם. איך שהגיעה הוכנסה לכלא. מה זאת אומרת? אם ישבה בכלא ברומניה כנראה הרומנים שכנעו אותה לעבור צד ועכשיו היא מרגלת לטובתם. יעקב שמע על זה ונסע לחלץ אותה. ראש העיר שבה נכלאה היה מוכר לו. הוא דיבר איתו, והיא שוחררה. עכשיו יעקב ופרל, שניהם בנפרד זה מזה, התנהלו ברכבות פנימה אל רוסיה.
באחת הערים שאליה הגיע יעקב במסע הזה הוא שמע על אחותו. הוא יצא לחפש אותה ומצא. מכאן ואילך הם המשיכו ביחד. הם הגיעו לאזרבייג'ן ושם התגוררו ביחד. אוכל לא היה. היו מהגרים רבים, אבל לא אוכל. מה שיכלו למצוא אכלו.
הרוסים החליטו שיעקב יכול להועיל יותר, ושלחו אותו למכרות בסיביר. אבל השחפת. יעקב כמעט נחנק שם למוות. הוא חולץ משם בעזרת ידידים בקומינטרן, הארגון הבינלאומי של ברית המועצות להנחלת הקומוניזם, ועבד שם. שם הוא פגש את מתיאס ראקושי, עוד יהודי, נתעב ללא ספק, שם פגש גם את אנה פאוקר. לשם גם הביא בסופו של דבר את אחותו.
כשנהגתי לבוא אליו כדי להקליט אותו למען הביוגרפיה שלו, מפעל שהתרחש בזכות לחצם של אחיו שמואל פוירשטיין, חמי, וראובן פוירשטיין, ראיתי אותו צופה באדיקות בטלוויזיה במתרחש ברומניה. הוא יצא ממנה. היא לא יצאה ממנו.