הלכתי לבקר את הרב שג"ר בשבת בבוקר. נכנסתי אליו ודיברנו. לא זוכר על מה. הוא היה במצב רוח טוב. היית נכנס אליו, הוא היה מושיב אותך בסלון על כורסה, ויושב על הכורסה השנייה, מנגד. בדרך כלל היה מרחק אינסוף בין שתי הכורסאות. היית זורק את הדברים שלך החוצה, הם היו עפים גבוה גבוה, למעלה, והרב שג"ר היה עונה מהכיוון השני, והם היו עולים גבוה גבוה למעלה בכיוון האחר. אי אפשר היה לגשר על המרחק הזה. השיחה היתה בדרך כלל מאולצת, לפחות בתחילתה. וקשה מאוד היה לשבור את זה, לעבור למשהו חם, רגיל.
אבל הוא הקשיב. הקשיב כך שידע מה חבוי מאחורי מה שאמרת, וענה על זה, לא על מה שאמרת. לקח זמן עד שהבנת שהוא הבין אותך יותר ממך. היה בזה משהו מתסכל כמובן, וכעבור זמן גם נוכחתי, משהו פטרוני, אפילו קצת מתנשא.
אבל באותה שבת היה יפה. לא זוכר על מה דיברנו, אחר כך יצאנו החוצה. היה יום חורף שמשי. ליוויתי אותו למניין של מנחה גדולה. אני עצמי לא אהבתי מעולם להתפלל מנחה גדולה. זמן מנחה הוא לפני שקיעה, לא קודם. אז ליוויתי אותו ולא נכנסתי לתפילה. בדרך הוא דיבר אתי על לימוד גמרא, על הצורה שבה אני לומד. באמת, לא היה אכפת לי מה יאמר. הייתי מאוהב. הוא נראה כל כך יפה, היום היה יפה, והוא זרם. הוא הסביר לי, אמר לי להמשיך בדרך שלי אבל לעשות כך או אחרת, לא זוכר מה, וגם אז לא היה כל כך אכפת לי. הוא היה נמוך ואני גבוה ממנו, אבל אז נדמה לי ההפך.
שנים אחר כך, כשמרדכי ורדי ראיין אותי לסרט על הרב שג"ר, הוא שאל אותי אם היה לי אי פעם רגע של אינטימיות אתו. אמרתי שכן. פעמיים. הוא אמר לי שכששאל את מי שהיה חברו הקרוב אליו במשך שנים אמר לו זה שמעולם לא היה לו רגע של אינטימיות אתו. אני חשבתי על אותו בוקר חורף שמשי.