הייתי בקריית משה. בוקר. שעה מוקדמת של בוקר. בחור ובחורה עלו כמו מהערפל. ככה אני זוכר את זה. אבל קריית משה היא לא שכונה של אגדות ואין שם ערפל של אגדות. הם עלו מתוך חוסר שינה. כנראה דיברו כל הלילה. דיברו ולא שום דבר אחר משום ששניהם היו דתיים. אותו הכרתי. היכרות שטחית, קצרה, אבל מספיקה. והיא? לא זוכר שראיתי יפה כמוה. לכן כנראה הערפל שנוסף לי ברקע. קיללתי. איך הוא תופס את היפות האלו?
הם דיברו עדיין, אחר כך נפרדו. זה מה שאני זוכר.
הנערה הזאת פסעה בכפכפים כמה שנים אחר כך, באותה חינניות. הכרתי אותה. דיברתי אתה. הפתיע אותי שהיא הקשיבה לי. והיא הקשיבה.
בשנים שבינתיים השתניתי הרבה וכבר התחלתי לשחות בביצה. והביצה היתה מורכבת אז מקצוות שונים, הרבה פחות רחוקים מהיום. הייתי תמיד עם רגל אחת בחוץ, אבל השנייה היתה יציבה בפנים. נשארתי דתי, התפללתי, הנחתי תפילין כל יום, אבל היה אבל. והאבל הזה, שהיה כרוך גם בייסורים, הביא אתו מין סקס אפיל, שהייתי מודע לו. שיחקתי אתו. בזתי לעצמי על כך מדי פעם, אבל נחמד היה לצלול בביצה הזו ולהרשים.
רווק דתי בן יותר מעשרים וארבע? לא כל כך שכיח. אז. והפלגתי הלאה מהגיל הזה.
גרתי עם חבר בדירה שכורה. הייתי אמור להיות תלמיד חכם. הייתי אמור לתפוס מקום בעולם התורה ולפלס את הדרך אל עולמות גבוהים יותר, עולמות שגדולי החסידות השתוקקו אליהם. והייתי מחוץ לכל זה. אני מניח שהעצבות שבדבר קסמה לבנות שראו אותי אז, אבל העובדה הזו עצמה דחתה אותי מהן. ולפעמים קרה ההפך: אני הייתי זה שנמשך והיתה מי שדחתה אותי. והיו לה די סיבות לכך.
בחוץ היה עולם. ולא התנזרתי ממנו עוד. לא, לא חטאתי, אבל העולם הזה כבר לא היה העולם שמחוץ לחומות, החומות לא היו עוד. הן נאבקו בתוכי ולא ידעתי איך לנהוג בהן, אבל העולם הזה, שבחוץ, כבר היה גם אני.
אני חושב שאמרתי לה את הדברים האלה, פחות או יותר, במילים האלו או לא.
היא עברה את המעברים שלה והבינה אותי, אבל לא התאמנו. מעולם לא התאמנו. אז יכולנו לדבר. לא, היא לא היתה נפש שבפניה יכולתי להשתפך, ניסיתי, והיא הקשיבה, והבינה אותי, אבל תמיד, אחרי שדיברתי אתה לא ידעתי אם דיברתי עם מישהי. אולי רוח? היתה חסרה לי מהות. ואמרתי לה את זה, חושב שהיא נפגעה.
אני התחתנתי אחרי זמן, הרבה זמן, וגם היא.
עוד היינו נפגשים לפעמים. לא כל כך דיברנו, והיו החיים הרגילים, ופרנסה וזוגיות וילדים.
הערפל שממנו הגיחה אז, שנים לפני כן, עם הבחור ההוא, שגם הוא כבר התחתן, התחיל בולע אותה. היא חלתה, וידעה שלא תראה את ילדיה גדלים והם לא יראו אותה.
זו איננה בלדה על דמות מומצאת כי אם על דמות אמתית, והיא לא היתה זוהרת. לפחות לא משלב מסוים ואילך. ואינני מאליל אותה ולא חושב שהיתה מושלמת. והיא גם לא היתה חלקי. למזלי.
ברור למה אינני רוצה לגלות אותה עוד ולפרט. ולא כפי שעלולה היתה לחשוב בשעות המתמשכות הנוראיות האלו קודם שמתה, כשידעה כמובן שזה יבוא, היא לא נעלמה, וחייה לא היו שווא. קודם שהגיעה היה ערפל, כעת יש אותה בערפל. שניהם.