החלטנו לנסוע באופניים כל הדרך לטנטורה וחזרה. היתה בעיה באופניים שלי. אפשר היה להרים ולהנמיך את המושב בהתאם לרוכב, ומה שנעל את המוט שעלה וירד לא נעל אותו טוב. העליתי את המושב עד למעלה, שיתאים לי, אבל במהלך הנסיעה הוא נשמט עוד ועוד עד שנאלצתי לדווש כאילו הייתי גמד. הרגליים שלי נתקעו כל הזמן. אחת לכמה זמן עצרתי, שחררתי את המושב, משכתי אותו כלפי מעלה והידקתי בכל הכוח. זה היה מספיק למשך מסוים של זמן. החבר'ה, שהתעכבו כל הזמן בגללי, היו עצבנים, ואני לא הרגשתי נוח עם זה. עצרנו בתחנת דלק וביקשנו מהעובד שם שיעזור לי. הוא הידק את העסק חזק. זה עבד. אבל אז חשבתי על האחיות שלי ועל זה שהן לא תוכלנה עכשיו להשתמש באופניים האלו, ועל אבא שלי, שבטח יכעס.
דיוושנו כך. מישהו שם את התרמיל שלו על הסבל של האופניים שלי, ונדמה לי שזה מה שעזר בסופו של דבר: המושב נתקע בתרמיל ולא ירד יותר.
הערכתי את עצמי כבעל כוח סבולת, אבל החבר'ה שלי היו יותר חזקים, ככה נראה. הם דיוושו קדימה ולי היה קשה. התאמצתי. לא יודע, אולי גם הם התאמצו בגלל שראו את אלה שלפניהם, ואלו שלפניהם היו חייבים להתאמץ כדי להוכיח שהם יכולים.
הגענו ביחד לטנטורה. לא שחיתי בחוף מעורב. היה שם עוד אחד שגם הוא לא שחה מעורב. לא זוכר מה קרה ולמה, אבל נכנסנו בכל זאת. מה היתה הסיבה להיתר? נשמט ממני. והחבר'ה התחילו לדבר: תראו את זו עם הבגד ים הלבן, הביקיני. ואמרתי גם אני לחבר שלי את זה, והוא אמר: לא נכנסתי לכאן כדי להסתכל על בנות. הייתי חייב, אז נכנסתי. נכלמתי. מה שתפס אותי באמת היה שלא ראיתי שם שום דבר מיוחד שלא הכרתי. אחרי שנים שלא הלכתי לחוף מעורב, הכול נראה בדיוק אותו דבר כמו כשהייתי ילד. אותן נשים, אותו עירום חלקי, שום דבר שיצדיק את אי הליכתי לשם, ובעיקר, שום הפתעה גדולה, שום ריגוש, לא הרווחתי כלום. כמו צמחוני שנמנע מנקניקיות ובסוף אוכל. התרגשות גדולה. בסוף: נקניקייה. מה כבר יש כאן?
חזרנו הביתה. לנסוע לשם היה קל, ירדנו מהכרמל למטה. לעלות חזרה אחרי שרכבת את כל הדרך הזאת...
תפסנו טרמפים חזרה. האופניים שלי התפרקו, לא היתה לי ברירה, ועוד מישהו בא אתי. מזל שעצרו לנו. והיו שניים, אני חושב, שכן עלו בחזרה את כל הדרך. לא האמנתי להם, אבל כן, הם עלו. לא יודע איך.
הסיפור הזה ניבא את המשך חיי באופן שלא יכולתי לנחש אז.