25 Jan

הזמינו אותו לבית אריאלה בתל אביב. התקיימו שם הרצאות על ספרים ועל סופרים חדשים, ואותי הזמינו בעקבות ספרי 'ההפך'.

זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי בבית אריאלה. חמי אמר, בטח, אתה לא מכיר את ספריית הרמב"ם שם? לא, לא הכרתי. והוא סיפר לי על הרב מרגליות.

אבל לא את הרב מרגליות פגשתי, אלא ציבור אנשים שהגיעו באופן קבוע לשמוע על ספרים ועל סופרים. ארזתי תיק ובו הרבה עותקים, למקרה שמישהו ירצה לקנות, ונסעתי. באוטובוס.

היה מעניין. והגיעו שתי בנות דתיות שבאו במיוחד בשביל זה. פטפטתי איתן אחרי. נכנס מנהל המקום. אמר לי שאשתי התקשרה והבן שלי מפרכס. בדרך לבית החולים. שאל אותי אם אני רוצה לבוא אליו למשרד להתקשר אליה. אמרתי, לא, תכף, והמשכתי לדבר עם הבנות. סיימתי, ואז הדברים חדרו אלי. רצתי אל המשרד שלו.

יעל רצתה ללכת עם חברה לתערוכה של חברה שלישית. הם השאירו את ילדינו בהשגחת הבעל. יעל אמרה לו, תשמע, הבן הקטן שלנו לפעמים מפרכס. סביר להניח שזה לא יקרה. אם זה קורה, אתה מתקשר אלי. יש כאן תרופה. וליום. אתה מחדיר לו רקטלית ולוחץ. אל תדאג, זה בטח לא יקרה.

אלה היו ימי תחילת השימוש בפלאפונים. למי היו? ליעל. קיבלה מאביה. בדרך, במונית, הפלאפון מצלצל. יעל בהתה בו. מי כבר יכול להתקשר אליה חוץ מהבעל של החברה? זה היה הוא. אוי וי, בטח פרכוס. אכן היה. יעל אמרה לנהג לעשות סיבוב פרסה ולחזור.

עליתי גם אני על מונית בתל אביב בדרך לשערי צדק. אני אשלם לך כשנגיע, אמרתי לנהג. יש שם כספומט. אל תדאג. הוא לא דאג. פטפטנו קצת. לי לא היה פלאפון ולא ידעתי מה המצב. יכול להיות שבני כבר מת. יכול להיות שנלחמים על חייו. פטפטנו. הוא הכיר את הדרך. לאחרונה לקח באופן קבוע מישהו לטיפולים שם, בשערי צדק. כן? מה היה לו? סרטן היה לו. נו, ומה קרה בסוף? גמר כמו עפרה חזה הוא גמר.

זה היה בתקופה שהמוות שלה התפרסם, אבל עוד לא הסיבה. המשכנו לדבר.

הגעתי לשערי צדק ופגשתי שם את אמא שלי. לוויתי ממנה את מאות השקלים בשביל נהג המונית. שילמתי לו והוא נסע. הבן שלי היה במחלקת ילדים. ישן. טיפלו בו. עכשיו בסדר. שחררתי את אמא שלי, שהחליפה בתורה את יעל כדי שתוכל לחזור אל הבן האחר שלנו, והתיישבתי ליד המיטה.

היה רגוע. הפרכוס עבר. הבטתי בו. על הקיר מעל למיטה שבה ישן היה דבוק בנייר דבק מזרק. עבר זמן. מתי? אולי באחת עשרה בלילה? הוא התחיל שוב לפרכס. צעקתי אחות, אחות. כלום. הוא פרכס. קראתי שוב. בסוף צעקתי, הוא מפרכס, הבן שלי מפרכס. האחות הגיעה. אחריה הגיע הרופא. הוא שלח ידו אל המזרק ונדקר מהמחט. הוא הזריק וליום לבן שלי ותוך כדי כך התחיל במלחמת צעקות עם האחות: מי שם ככה את המזרק? מי משאיר מחט חשופה ככה? והוא הביט בידו, שנפצעה. האחות טענה מולו, צעקה. הוא צעק עליה, הבן שלי נרגע ונרדם שוב.

לא, הרופאה אמרה אחר כך, אין סיבה להתחיל טיפול נוגד אפילפסיה. הוא סבל משלשול. בדקו ומצאו שהוא שהייתה לו שיגֵלה. שיגלה בהחלט עלולה לגרום לפרכוסים. אתם יודעים. הילד הזה רגיש לחום, מפרכס תחת חום, שיגלה במיוחד. בואו נמשיך כרגיל.

עברנו את זה שוב. שרדנו.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.