ההתנהלות שלו הייתה לא סדירה


31 May

ההתנהלות שלו הייתה לא סדירה. כאילו מישהו נכנס לתוכו למשך שבוע הוא היה נוראי. היפר אקטיבי במידה שקשה לתאר. גם בגן. בדרך כלל דברים כאלה קרו רק בבית. עכשיו, כשהייתי בא לאסוף אותו מצאתי את הגננות נושמות לרווחה. היה להם קשה במידה שלא היית מוכרת להן. ואחר כך שבוע רגוע, רגוע כפי שלא היה מעולם. זו הייתה תרופה שניסינו, שעשתה את זה. אז הפסקנו. אבל עכשיו הסתקרננו: אולי אפשר לעשות עם זה משהו. להשתמש בצד המוצלח של התרופה הזו ולהביא לרגיעה בכלל.

שאלנו רופאים וחוקרים. אשתי חזרה לרופאה שטיפלה בו. היא אמרה שהיא חושבת שיש כאן הפרעה בי פולארית. אשתי הזדעזעה: מחלת נפש? אמרתי לה: לרופאה יש הפרעה בי פולרית. רדי מזה.

אבל היא לא ירדה. דיברה עם אנשים, עם קולגות בעבודה. אחד מהם, שהיה לו קשר טוב עם פסיכיאטרים מתוך התחום שחקר, הפנה אותה לפסיכיאטרית שחזרה לארץ אחרי כמה שנים בארצות הברית. המליץ עליה בחום.

אשתי קבעה פגישה, אבל כמה זמן לפניה המכונית שלנו קרסה: הרדיאטור התפוצץ. אשתי תפסה מונית ונסעה. אני הרמתי גבה. מכפר אדומים עד בית החולים וולפסון? אבל לאשתי לא היו ספקות. וטוב שכך.

הפסיכיאטרית בדקה את בננו וקבעה בבירור שאין כאן הפרעה בי פולרית. אבל, היא אמרה אחרי שעברה על התיק, נראה לה שהוא סובל מאפילפסיה סמויה. שנעשה אי.אי.ג'י. בחסך שינה.

חזרנו לרופאה הקבועה של הבן שלנו. היא אמרה, אני עמוסה נורא. אבל אני אקבע לכם תור אצל רופא אחר שעובד איתי, שהוא פחות עמוס, ותוך כדי אני אכנס. ככה אני אוכל לשבת אתכם.

היא שמעה אותנו ואמרה, אני יודעת הכול על אפילפסיה. כשאני יורדת לארוחת צהריים אני לוקחת איתי חומר על אפילפסיה. כשאני הולכת לשירותים אני לוקחת איתי חומר על אפילפסיה. אני אוספת את האנשים האלה עם האפילפסיה הסמויה מהרחובות. אפשר לראות אותם. אפשר להבחין בהם. אם לבן שלכם יש אפילפסיה סמויה, אני אוכלת את הכובע.

הייתה היערכות. לילה שלם ער. קנינו נקניקיות וצ'יפס וסידרנו מלא קלטות וידיאו. ואשתי הכינה צעצועים ותוכניות ומה לא.

הלילה עבר חלק. הבן שלנו צפה ופצה. אנחנו נרדמנו מדי פעם במשמרת.

בבוקר לקחנו אותו להר הצופים לאי.אי.ג'י. היינו צריכים להשגיח שהוא לא יירדם. סוף סוף נרדם אחרי שחיברו לו את האלקטרודות. ישבנו שם בחוץ, אשתי ואני, וחיכינו. אחר כך לקחנו אותו הביתה והוא ישן כהלכה. אני חושב שהוא מאוד נהנה.

כמה זמן? אולי שבוע אחר כך הגיעה תשובה בפקס. לא היה לנו. אבל במקום העבודה היה. נסענו לגבעת שאול, נשארתי שם עם המכונית למטה כשאשתי עלתה למשרד לקבל את הפקס וצפיתי בה כשיצאה מהמשרד מניפה בשמחה את ידיה: יש אפילפסיה.

חשבנו על הכובע שנשלח לרופאה המטפלת. היה כאן מר ומתוק. מתוק משום שידענו סוף סוף מה זה ויש תרופות, ומר, משום לתסמונת הזאת, אם מזהים אותה בזמן, יש מרפא: נוירולוג ישראלי בנה פרוטוקול של שימוש בסטרואידים, שאם מיישמים אותו בזמן הנכון, הילד יכול להתרפא. אבל הזמן הנכון הוא גיל צעיר, צעיר ממש. יש חלון זמן של חצי שנה, משהו כזה. והבן שלנו, בגילו העכשווי, כבר היה רחוק מזה.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.