הגענו ללוקסמבורג


07 Jul

הגענו ללוקסמבורג. ערב תשעה באב. אבא שלי המשיך להאג, להפליג משם עם המכונית. אנחנו היינו אמורים לטוס מלוקסמבורג לניו יורק ולהיפגש שם עם אבי ועם המכונית, שיגיעו אחרינו. הסתובבנו בכל אירופה. כמעט. התחלנו ביוון, המשכנו לאיטליה, לשוויץ, לאוסטריה, לוקסמבורג, מכונית גדולה, מתאימה לטיולים. גג שנפתח ונוצרת במקומו מיטה, ערסל מעל למושבים הקדמיים, המושבים האחוריים נפתחים ויש מקום לעוד שני ילדים לישון, ואוהל בחוץ, בשביל ההורים. ככה חרשנו את אירופה, לנים בקמפינגים.

כשהיינו באיטליה, דודתי הצטרפה. היה קצת יותר צפוף, אבל יותר כיף. חנינו בוונציה לשבת. אמא שלי החליטה לבשל עוף, והיינו צריכים למצוא אחד כשר. קיבלנו מידע על אטליז כשר, אבל לא ידענו איפה הוא. דודה שלי לקחה אותנו, הילדים, אִתה, והפלגנו לצד השני של ונציה, לבית אבות יהודי. כשהגענו והסברנו מה אנחנו מחפשים הצמידו לנו יהודי זקן שלקח אותנו בחזרה לצד הראשון. בדרך הוא ליטף את הראש של אחותי, הזכירה לו מישהי. הגענו לאטליז. על הקיר היתה תמונה גדולה. שאלתי את דודתי מהי. האישה ראתה אותי מצביע ומיד פרצה בשטף של איטלקית, מסבירה משהו ומצביעה על העוף שהיא הוציאה. דודה שלי הנהנה, קנינו ויצאנו. זה היה עוף שלם שרק נשחט ומיד נסגר בשקית והוקפאה. הנוצות עוד היו עליו. השקית היתה חתומה בפלומבה של הרבנות של איטליה. על זה האיטלקייה הצביעה. אני הצבעתי, כך הבנתי אחר כך, על תמונה של מריה.

אמא שלי מרטה את הנוצות, ואבא שלי סידר בברזייה של הקמפינג מקלות שתי וערב. הוא הניח עליהם את העוף, המליח אותו ושמר עליו כדי שהחתולים לא יקדימו אותנו.

אכלנו את העוף בלילה, בסעודת שבת. הכי טוב שאכלנו אי פעם. וההורים שלי גם קנו קוקה קולה.

בקמפינגים קשרנו לפעמים קשרי ידידות של לילה אחד, עד למחרת. היינו די בטוחים בעברית שלנו. ההורים הזהירו אותנו שעלולים להיות דוברי עברית אחרים בסביבה שיבינו אותנו, אבל זה היה נדיר. 1973, קיץ.

נעמדתי פעם מול סטנד של כתבי עת. בעמודי השער היו נשים. המוח שלי עבד: אם הן תהיינה קצת פחות לבושות, אז... לא הכרתי את ההרגשה הזו, הייתי בן עשר. אחותי היתה שם והסבירה לי מהם כתבי העת האלו.

בקמפינג בלוקסמבורג היתה רכבת הרים עשה זאת בעצמך. היה שם מסלול וקרון. סחבת את הקרון בחבל כל הדרך למעלה, ואז התיישבת בפנים והפלגת בכל הפיתולים של הפסים. ערב תשעה באב אכלנו סעודה מפסקת. רק אמא שלי צמה, כולנו היינו קטנים עדיין. אולי גם אחותי הגדולה צמה. היתה שם עוד משפחה. לא זוכר, אוסטרים? שוויצרים? והיו להם בנות, אחת בגילי. ילדה חמודה מאוד ויפה, בלונדינית. כל אותו יום הפלגתי אתה בקרון הזה. הייתי אוסף אותו מהסוף עם החבל, היא היתה עולה למעלה, הייתי נכנס, היא אחרי, מחזיקה אותי מאחורה, והיינו מפליגים.

ארוחת צהריים אכלנו על שמיכה שאמא שלי פרשה על הדשא. היה קשה לה לראות אותנו אוכלים, היא סבלה מהצום. אז היא שמה את האוכל ממש בקצה השמיכה והלכה אל הקצה האחר. הצום שם יוצא ממש מאוחר. אכלתי וחזרתי אל הקרון שלי.

למחרת טסנו לניו יורק. זה היה תשעה באב הכי מאושר בחיי.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.